איסור המרת המנוחה השבועית בפועל בפיצוי כספי
ע"ע 1247/04 איליה דאמשה נ. יהונתן דוידוביץ, ניתן ביום 6.2.2006. עובדות איליה, אזרח רומניה, עבד במשך שישה חודשים, כמטפל סיעודי של מר דוידוביץ', עורך דין במקצועו. לאחר סיום עבודתו הגיש איליה תביעה לבית הדין האזורי, בה עתר לחייב את מר דוידוביץ' לשלם לו שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון ימי חופשה, שכר בגין עבודה בימי המנוחה השבועית ופיצוי בגין הפסד השתכרות. בית הדין האזורי לעבודה דחה את רכיבי התביעה בגין גמול עבור עבודה בשעות נוספות, שכר בגין עבודה בימי המנוחה השבועית ופיצוי בגין הפסד השתכרות. מכאן הערעור. בית הדין הארצי לעבודה פסק איליה טוען כי עמד לרשות מר דוידוביץ' 14 שעות ביממה. יחד עם זאת, איליה לא הוכיח כי הועסק במתכונת קבועה, בה עבד כל יום בפועל במשך 14 שעות. בשעות הבוקר, לאחר שליווה את מר דוידוביץ' למשרד עורכי הדין בו הוא עובד, ועד לשעת הצהריים בה שב לביתו, לא נדרש איליה לעמוד לרשותו של מר דוידוביץ', והוא היה חופשי לעשות כרצונו, שעה שאיליה הסתייע בעובדי המשרד. כך היו פני הדברים אף בשעות אחר הצהריים, בהן שב מר דוידוביץ' לעבודה במשרדו. המסקנה העולה מכך היא, כי איליה לא הצביע על כך שהועסק במתכונת עבודה קבועה, בה נדרש לעמוד לרשות מר דוידוביץ' מספר שעות שיש בהן כדי לזכותו בתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות. במשך עבודתו של איליה אצל מר דוידוביץ' היו "חללים" אשר לגביהם לא ניתן לומר כי איליה עמד לרשות מר דוידוביץ', ולכן, דין תביעתו לגמול שעות נוספות להידחות. לענין העסקה ביום המנוחה השבועי – איליה טען כי הועסק במשך שבעה ימים בשבוע, לכן זכאי הוא לגמול בגין עבודתו ביום המנוחה השבועי. ההסדר הקבוע בחוזה העבודה של איליה, לפיו יוכל מר דוידוביץ' לחייבו לעבוד שבעה ימים בשבוע, ובתמורה ישלם לו פדיון חופשה בסך של 30$, נוגד את תכלית הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. בהמרתה של המנוחה השבועית בפועל בפיצוי כספי יש משום סיכול התכלית החקיקתית הניצבת בבסיס חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, ועלולה היא להוביל למצב בו יוותרו עובדים מרצונם על מנוחתם השבועית, בהעדיפם תמורה כספית. אין חולק, כי עובד המועסק ביום המנוחה השבועי זכאי לתשלום שכר בגין העסקתו ביום זה. למערער לא הוענקה מנוחה שבועית בת 24 שעות. אשר על כן, זכאי איליה לשכר בגין העבודה ביום מנוחה זה. יחד עם זה, כאמור, אין לפסוק לזכותו שכר עבור 24 שעות עבודה כמבוקש על ידו בכתב התביעה שהגיש. מר דוידוביץ' החזיק בדרכונו של איליה במשך תקופת העסקתו והעבירו למשטרת ישראל רק ביום 18.8.2002, כחודש וחצי לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים. לטענת איליה, אי העברת הדרכון לידיו עם סיום יחסי העבודה גרם לו להפסד השתכרות, שכן בהעדר הדרכון לא יכול היה לחפש מעסיק אחר. עיכוב דרכונו של עובד זר בידי מעבידו הוא בלתי חוקי בעליל. חומרה יתרה בהתנהגותו הפסולה של מר דוידוביץ' יש לראות בכך שמר דוידוביץ' הוא עורך דין פעיל, כטענתו, אשר החרים שלא כדין את דרכונו של העובד בתקופת עבודתו והמשיך והחזיק בדרכונו של איליה גם לאחר סיום עבודתו. עם זאת, משקבע בית הדין האזורי כי לא עלה בידי איליה להוכיח שנגרם לו הפסד השתכרות בתקופה בה עוכב דרכונו בידי מר דוידוביץ', אין להתערב בפסיקתו של בית הדין, לפיה נדחתה תביעת איליה ברכיב זה. לא למותר לציין, כי לו היה תובע איליה פיצוי בגין נזק לא ממוני אפשר שתביעתו ברכיב זה הייתה מתקבלת לאור נסיבות העניין. סוף דבר, הערעור מתקבל באופן חלקי. מר דוידוביץ' ישלם לאיליה הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 7,500 ₪, בצירוף מע"מ.
