ענתבי פרסם הגבלות לעריכת הסכמי ייעוץ פנסיוני
הממונה על שוק ההון באוצר, ידין ענתבי, פרסם היום (ד') טיוטת חוזר מעודכנת בנוגע למגבלות על עריכת הסכמים למתן שירותים בין יועץ פנסיוני, כגון בנק, לבין גוף מוסדי כגון חברת ביטוח, קופת גמל וקרן פנסיה, כך נמסר לפני שעה קלה ממשרד האוצר.
ענתבי ציין כי המגבלות שנקבעו בהוראות החדשות מהוות נדבך נוסף מהסדרת תחום הייעוץ הפנסיוני ונועדו להבטיח ייעוץ אובייקטיבי ומקצועי שיישרת את הלקוחות ויאפשר להם להפנות את כספם לחסכון הפנסיוני העדיף מבחינתם.
באוצר גורסים כי מטרת הטיוטה היא להוביל להעדר זיקה בין יועץ פנסיוני ליצרן פנסיוני, על מנת להבטיח ייעוץ אובייקטיבי וחף מניגוד עניינים לטובת הלקוח. הטיוטה קובעת כי התמורה המקסימלית בגין הסכם תפעול לא תעלה על 0.1% מסך הנכסים המתופעלים, למעט תפעול גוף מוסדי חדש בתקופה הראשונה לפעילותו, וכן שהסכמים אלו לא יכללו פעולות שעל היועץ הפנסיוני לבצע מעצם היותו מפיץ של המוצר הפנסיוני בהמשך לייעוץ לגביו.
עוד נקבע כי קרנות פנסיה, שלא תופעלו עד כה על ידי בנקים, לא יוכלו לשלם עמלות תפעול ליועץ פנסיוני וכל התמורה תהיה בהתאם למגבלות החלות על עמלות ההפצה.
לטיוטת החוזר המעודכנת נוספה הוראת מעבר, שנועדה לאפשר לחברה מנהלת שנרכשה מבנק, להמשיך לתת, באמצעות הבנק, שירותים שונים לעמיתי קופת הגמל שבניהולה.
באוצר הדגישו כי מדובר בשירותים שאינם נכללים במסגרת הסכם התפעול לקופה, ואשר באופן רגיל הינם חלק משירות שנותן יועץ פנסיוני ללקוחותיו, וזאת עד ליום 31 בדצמבר 2007. ענתבי ציין כי מטרת ההוראה היא לאפשר לבנקים שהשלימו את מכירת הנכסים (קופות הגמל וקרנות הנאמנות), וקיבלו רישיון לייעוץ פנסיוני, לתת למרבית לקוחותיהם ייעוץ פנסיוני מקיף, באופן הדרגתי, עד תום שנת 2007.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
