תבע 10,000 ש' על ביטול עסקה לחבילה בבולגריה - ויצא בלי כלום
הרשמת אביגיל ון-קרפלד מבית המשפטו לתביעות קטנות בירושלים חשפה שהתובע פעל בפועל כסוכן נסיעות בלי רישיון, גבה מזומן מעל למותר בחוק - ובסוף הכל התפוצץ לו כי הוא לא הצליח להוכיח שהוא זה ששילם מכיסו
המקרה הבא נשמע בהתחלה כמו סכסוך כספי פשוט בין מארגן טיולים לבין משפחה שביטלה הזמנה, אבל נהפך בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים לכתב אישום של ממש נגד האופן שבו מתנהלים מארגני טיולים פרטיים בישראל - ובסוף הכל התהפך על התובע עצמו.
שמואל יצחקי תבע את שירה קמר וששון קמר על סכום של 10,000 שקל, בטענה שהם צריכים לשלם לו עבור הזמנה של ארבעה נוסעים לחבילת טיול שכוללת טיסות, מלונות, הסעות, ארוחות ואטרקציות. עיקרו של הטיול, כך לפי כתב התביעה, היה ביקור בקברו של הפלא יועץ בבולגריה, עבור ארבעה בני משפחה - הנתבעים, אח נוסף וכלה. הפלא יועץ היה הרב אליעזר פאפו, חכם ספרדי שחי בתחילת המאה ה-19 (נפטר ב-1828), ומכונה כך על שם ספרו המפורסם ביותר - פלא יועץ, ספר מוסר יהודי המסודר לפי ערכים בסדר אלף-בית (כמו אמונה, בושה, "גאווה" וכן הלאה), שנחשב עד היום אחד מספרי המוסר הנפוצים בעולם הספרדי-מזרחי.
איך בכלל הגיעו הצדדים אחד לשני? הנתבע שמע על יצחקי מהרב נחום עזרא, וקיבל ממנו את מספר הטלפון שלו. יצחקי מצדו אישר בדיון שהוא הזמין בסך הכל עשרה כרטיסים, כולל אלה שעבורם הוגשה התביעה, כשה"רושם הוא שהוא המוציא והמביא" של כל הפרויקט. הקבוצה כולה, אגב, מנתה במקור 30 איש, ובפועל נסעו 26.
נפילה על הבסיס: לא הוכח שהוא בכלל שילם
הבעיה הראשונה והמשמעותית עבור התביעה היתה הכי בסיסית שיש: יצחקי לא הצליח להוכיח שהוא בכלל שילם מהכיס שלו את הסכום שהוא תובע בחזרה. הקבלה שהוא צירף לתיק הונפקה על שם צד שלישי - הרב עזרא נחום, ולא על שמו. בדיון הוא ניסה להעלות כמה גרסאות שונות לגבי אופן התשלום, אבל אף אחת מהן לא הוכחה כנדרש.
הרשמת ון-קרפלד לא היתה מוכנה לקבל זאת. "מהקבלה גם לא ניתן ללמוד שהתובע הוא ששילם", היא כתבה בפסק הדין, והוסיפה שגם אם יש מספר כרטיס אשראי מופיע על הקבלה, אי אפשר לייחס אותו לתובע. כלומר בלי הוכחה שהכסף באמת יצא מהכיס שלו, אין נזק שהוא יכול לתבוע עליו. כך, מהסיבה הפורמלית הזו בלבד, כבר היה מקום לדחות את התביעה כולה.
אבל הרשמת לא הסתפקה בכך, והמשיכה לבדוק את התיק לעומק - וכאן הסיפור נהיה מעניין באמת. התובע טען בכל הזדמנות שהוא לא סוכן נסיעות ולא מארגן, ושהוא "אינו מתחייב בשום נזק או עיכוב". רק שהוא "הסתיר" את הטענה הזו מבית המשפט: היא לא הופיעה בכתב התביעה, ולא בתשובה לכתב ההגנה, אלא רק צצה מאוחר יותר. הרשמת ראתה בכך ניסיון להסתיר מידע רלוונטי.
ולעצם העניין: השופטת קבעה שהעובדות מדברות בעד עצמן. יצחקי ארגן סיור, גבה כסף, ריכז הזמנות, ולמעשה ניהל את כל התהליך, כך שהוא עונה בדיוק להגדרה של מי שנותן שירותי תיירות לפי החוק, גם בלי רישיון. "אין מניעה בלשון החוק שאדם פרטי יהיה נותן שירותים" לפי חוק שירותי תיירות, נכתב בפסק הדין. כלומר לא משנה איך אדם קורא לעצמו, אלא מה הוא בפועל עושה. מספרים שלא הסתדרו רק חיזקו את המסקנה: יצחקי הודה שהזמין עשרה מקומות בעלות כוללת של 13,662 שקל - כלומר כ-1,362 שקל לאדם - אבל דרש מכל נוסע 2,000 שקל. את ההפרש הוא לא הצליח להסביר כראוי, ולא צירף פירוט הזמנה שתומך בטענתו שמדובר בעלויות נוספות.
דרש מזומן, ולא גילה כלום מראש
ההתנהלות של יצחקי הסתבכה עוד יותר כשבית המשפט בדק את חובות הגילוי שחלות על מארגני טיולים. לפי תקנות גילוי נאות, מי שמוכר חבילת תיור צריך למסור בכתב ומראש את כל פרטי הטיול, כולל מדיניות הביטול - ושום דבר מזה לא נעשה לפני שהנתבעים סגרו את ההזמנה.
מעבר לכך, נחשפה גם הפרה של חוק צמצום השימוש במזומן: הנתבעים שילמו 6,000 שקל במזומן במסגרת אותה עסקה - בדיוק התקרה המותרת ל-2025, כשמדובר בשתי הזמנות שהיחס אליהן הוא כעסקה אחת (העובדה שהאח והכלה לא נתבעו רק חיזקה את זה).
ואם זה לא מספיק, עלתה גם טענה על כך שיצחקי הציע לנתבעים לרכוש ביטוח נסיעות, אחרי שכבר קרה מקרה הפטירה שהוא אמור לכסות. בית המשפט קבע חד-משמעית שאי אפשר לבטח סיכון שכבר התממש, ושמדובר בהתנהלות שפוגעת במהימנות התובע. "אי מהימנותו חולשת על כל טענותיו", נכתב בפסק הדין.
התביעה נדחתה במלואה. יצחקי לא רק שלא קיבל את ה-10,000 שקל שדרש, אלא גם חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים 300 שקל הוצאות משפט - ובסך הכל 600 שקל - תוך 30 יום.
