נכה בן 65 חויב לשלם 7,500 ש' בחודש מקצבת הנכות - איך זה נגמר?

בן 65, פרוד מאשתו ומתגורר עם אמו בקרית מלאכי, נכנס ב-2024 להליך של חדלות פירעון.
להרחבה: חדלות פירעון ההכנסה היחידה שלו: קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. ב-2025 שילם לו הביטוח הלאומי קצבאות בסכום מצטבר של 369,823 שקל - סכום נכבד, שמיד עורר את תשומת לבה של באת כוח הממונה על חדלות פירעון.

ההחלטה שלה היתה ברורה: לחייב את האיש בתשלום חודשי של 7,500 שקל לקופת הנשייה, וזאת רטרואקטיבית מינואר 2025. הנימוק: ההכנסה החודשית הממוצעת שלו, שהגיעה לכ-27,134 שקל, השאירה לו, לפי החישוב, הכנסה פנויה של כ-19,630 שקל בחודש. לדעת הממונה, הסכום הזה מאפשר לו בהחלט לתרום לנושים שלו.

האיש לא הסכים, והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. הטענה המרכזית שלו: המל"ל הכיר בו כנכה בשיעור תפקודי מלא, ולפי החוק קצבאות כאלה מוגנות מעיקול ומשמשות אך ורק את החייב עצמו - הן לא חלק מקופת הנשייה ולא אמורות לשמש מקור לתשלום חודשי.

מה בדיוק קובע החוק?

כדי להבין את הסיפור, צריך לרדת לפרטים הקטנים של חוק הביטוח הלאומי וחוק חדלות פירעון. סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע ש"זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא", מלבד תשלום מזונות. וסעיף 311 לאותו חוק מוסיף ש"זכותו של אדם לגמלה לא תוקנה לנאמן בהליכי חדלות פירעון".

כלומר הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי הן כסף שמור, שלא ניתן לגעת בו, גם אם החייב נמצא בהליך פירעון חובות. החוק הזה נועד להבטיח שלאדם שמתקיים מקצבת נכות יישאר לפחות בסיס כלכלי מינימלי לקיומו.

הנאמנת על נכסי החייב והממונה ראו את הדברים אחרת. הם נשענו על פסיקה של בתי משפט שלום ומחוזיים, שלפיה כשגובה הקצבאות מצטבר לסכומים גבוהים, אפשר וצריך להתחשב בהן לצורך קביעת "דמי מחיה בכבוד", ומכך לגזור תשלום חודשי לקופת הנשייה.

השופט: "אינה מתיישבת עם החוק"

בפסק דינו, התייחס בית המשפט המחוזי לשתי הלכות מכוננות של בית המשפט העליון בנושא: הלכת לשצ'נקו והלכת עוידה. בהלכת לשצ'נקו נקבע במפורש שחייב שהוכר כנכה בשיעור תפקודי מלא על ידי המל"ל, שהכנסתו מקצבאות המל"ל ואין לו מקורות הכנסה נוספים, אין מקום להשית עליו תשלום חודשי. בית המשפט העליון אף הסביר שם באופן ברור למה: מטרת הגמלה היא להבטיח קיום מינימלי, "ולא לתחזק קופת חיסכון".

השופט ציין שבית המשפט המחוזי כפוף להלכות של בית המשפט העליון, ובכל זאת קבע באופן ברור כי, "קביעת דמי מחיה בכבוד מקצבאות מוגנות של המל"ל, מקום שהחייב נעדר כושר השתכרות ואין לו מקורות הכנסה נוספים, אינה מתיישבת עם סעיפים 156(ג) ו-217 לחוק חדלות פירעון", וגם לא עם האופן שבו צריך להבין את פסיקת העליון בנושא.

הוא גם פנה להיסטוריה החקיקתית - לדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון - ומצא שם תמיכה ברורה לעמדתו. בהצעת החוק עצמה נכתב שהגמלאות של הביטוח הלאומי "אינן ניתנות לעיקול ואינן מוקנות לנאמן... תיכלל בנכסי קופת הנשייה. עם זאת גמלה כאמור תובא בחשבון כהכנסה בקביעת דמי המחיה". אבל כשהגיע הניסוח הסופי של החוק, ההסתייגות הזו פשוט נשמטה. סעיף 156(ג) במתכונתו הסופית קובע ש"אין בהוראת סעיף זה כדי לגרוע מהוראות סעיפים 303 או 311 לחוק הביטוח הלאומי", בלי שום הבחנה לגבי גודל הקצבה.

• מקדם ההמרה בפנסיה: המספר שקובע כמה תקבלו בכל חודש
• כמה להפקיד כל חודש כדי להגיע לקצבת הפנסיה שרציתם? מחשבון

"התערבות בשיקול דעת הוועדה הרפואית"

15 כתבות על קצבה מחכות לכם בעמוד הנושא

נקודה מעניינת בפסק הדין נוגעת לעצם הסמכות לקבוע דמי מחיה לאדם נכה. השופט העיר שגובה הקצבאות נקבע על ידי המל"ל "בשים לב לממצאי הוועדה הרפואית", ושיש "יותר מיסוד להנחה שגובה הקצבאות משקף את חומרת מצבו של החייב". לכן, לדבריו, "לא מן הנמנע שקביעת דמי מחיה בכבוד לחייב... עולה לכדי התערבות בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית". כלומר מי שמחליט לקצוב מחדש את הקצבה לפי קריטריונים של דמי מחיה, עלול בעצם לעקוף את שיקול הדעת המקצועי-רפואי שכבר קבע כמה כסף האדם הזה צריך לקיומו.

בית המשפט קיבל את הערעור לגבי התקופה שבה הוכר החייב כנכה בשיעור תפקודי מלא, ולא ניתן להשית עליו תשלום חודשי לאותה תקופה. אבל פסק הדין לא היה גורף: מהמסמכים שהוצגו לא היה ברור אם ההכרה בנכות מלאה חלה על כל 2025 או רק על חלקה, ולכן השופט קבע שהמערער יידרש להציג נתונים נוספים מהביטוח הלאומי עד ה-15 ביולי כדי להבהיר את התמונה המלאה. בית המשפט גם החליט שלא לחייב אף אחד מהצדדים בהוצאות משפט.