ביבי וכחלון דיברו אתמול בערב לציבור - הסבירו מה עומד לקרות, מה נותנים לעצמאים  ועוד כל מיני פרטים לגבי ההווה והעתיד. אני לא יודע מה אתם שמעתם, אני הרצתי את הסרטון כמה פעמים, רק כדי להיות בטוח שאני לא מפספס שום דבר. המסקנה שלי - עגומה. כל אחד מהשניים דיבר בקול אחר, לא רק בטון ובאינטונציה שונים, אלא מהות הדברים היתה שונה. כחלון דיבר על חזרה לנורמליזציה בהדרגה כבר אחרי פסח. נתניהו שדיבר ראשון כמובן, אמר שאף אחד לא יודע מה יהיה ונראה שיהיה תהליך ממושך. אני מאמין לנתניהו ולו רק בגלל שכחלון כבר מזמן איבד את זה - הטייטל שלו הוא שר אוצר, אבל הוא מזמן לא עומד בראש המשרד הזה. כבר שנה הוא עושה סימנים של "בחייאת עזבו אותי, אני רוצה ללכת". הוא לא באמת מקבל החלטות, לא פועל לשיפור המצב. מנכ"ל המשרד שי באב"ד הוא כנראה שר האוצר האמיתי בחודשים האחרונים. שר האוצר כחלון מסיים כהונה ממושכת שעד לפני חצי שנה-שנה היתה איכשהו בסדר. הבעיה התחילה ב"זיוף" של נתוני הגירעון והתקציב, המשיכה בחוסר מעש מוחלט בכל השנה וחצי האחרונות - כי מה לעשות, יש בחירות, ועוד בחירות, ועוד בחירות, ונמשכה בחוסר אונים בחודש האחרון. בכל העולם (כמעט) שרי האוצר נלחמים על המשק שלהם. הם טוענים בחדרי חדרים וגם בתקשורת (האמיצים ביניהם) - "עדיף שימותו קשישים מהקורונה מאשר שיהיה מיתון ענק וימותו אפילו יותר אנשים בגלל המצב הכלכלי". כחלון לא עשה ולא עושה ועכשיו כבר לא יעשה את זה. מה הוא כן עשה? תקראו טוב, אני מביא כאן דברים שהופיעו בתקשורת. הוא אמר בישיבות (במילים אחרות) - "תקשיבו לי. אין לי אינטרס, אני עוד מעט לא כאן. אם הולכים לסגר, המשק יהיה בבעיה קשה מאוד". אהה, הבנתם - הוא אפילו לא ביקש שיתייחסו אליו ברצינות. שר האוצר צריך להילחם על האוצר. אין כאן שאלה בכלל. המופע שלו אתמול שידר מצוקה גדולה. אני לא מומחה בקריאת אנשים - אבל נראה לי שכל מי שראה ושמע, הבין ששר האוצר לא איתנו. חבל, כי עם כל הביקורת כלפי תוכנית הדגל שלו - מחיר למשתכן - היו בה יתרונות, וכחלון באמת הביא בשורה לרבבות אנשים שיכלו לקנות דירה. אבל זהו - צריך להתרגל לשמות החדשים באוצר.      עוד לפני כחלון שנשמע מאוד מסופק, מאוד לא בטוח, אפילו מעט רועד, עמד ביבי. תראו, בלי קשר לפוליטיקה, בלי קשר לימין ושמאל, בלי קשר לאסטרטגיה שבה הוא בחר - להקריב את המשק ולא כמות גדולה יותר של קשישים וחולים - חייבים להגיד: הוא יודע לתפקד במצבים כאלו. הוא מנהיג, הוא מוביל, הוא מאחד, הוא סמכותי, הוא מקצועי, רציני, הוא מדבר בגובה העיניים, הוא נראה אמין ובטוח. הוא יודע מה הוא עושה. הוא יודע מה צריך לעשות כדי לצאת מהמשבר. אז אולי מתווה לזה קורטוב פוליטי, אבל זה כנראה שווה את המחיר. אז אמרו בשנים האחרונות שביבי לא מדבר אל העם - הוא מדבר רק לתקשורת הזרה. אולי זה נכון, אבל תשימו לב אל מי הוא מדבר עכשיו - זה אמנם בעברית, אבל זה מכוון לכל העולם. בכל שיחה, ראיון, מסיבת עיתונאים, ביבי מזכיר כמה אנחנו גדולים, כמה אנחנו מצליחים ביחס לעולם; כמה אנחנו, כולל המוסד, השב"כ, הרופאים והרופאות, מערכת הבריאות כולה, העם שלנו (כמעט כולו), עוזרים, תומכים ונלחמים, כן נלחמים כמו במלחמה - בקורונה. ומנצחים. אנחנו החיילים, הוא המנהיג - זה הניצחון שלו. הוא אפילו מספר לנו שמתקשרים אליו מנהיגי העולם כדי להתייעץ. ביבי מדבר בעברית, אבל מכוון לעולם - הוא בתחרות עולמית, והוא רוצה לזכות בתואר "המנהיג של המדינה עם שיעורי התמותה הנמוכים בעולם". יש לו סיכוי למקום טוב, הלוואי שהוא יזכה בזהב.  באמת כל הכבוד, רקר שלא יהרוס בינתיים את הכלכלה. ויש גם רווח משני. כשביבי מרוצה והעם מרוצה, אז ביבי יכול בעוד שנה וחצי לפנות את מקומו בשקט, בלי כעסים ורעשים, ולצאת כמו גדול מהזירה הפוליטית. הרי אף אחד כבר לא יזכור ולא יבין על מה ולמה יהיה או לא יהיה משפט לביבי. במילים אחרות - כשביבי מרוצה, כשהעם מרוצה, אין את מי לפלג (והכוונה לשני מנהיגי הצדדים), יש אויב משותף. אז אולי אני תמים, אבל אני חושב שביבי צריך ניצחון כדי לפנות את הזירה והוא בדרך אליו.