נעים מאוד! דלסי רודריגס - מה צריך לדעת עליה ועל קרב הנפט בוונצואלה
עם כל הרעש, הכאוס והאי-ודאות של הימים האחרונים, בשוק מרגישים אופטימיות זהירה שמרחפת באוויר - האם דונלד טראמפ סוף סוף יקבל את מה שהוא חיפש, האם ונצואלה תחזור לתפקיד של מעצמת נפט שמזרימה חביות במקום תירוצים. בתוך הסיפור הזה דלסי רודריגס נכנסת לארמון הנשיאות כשאלת המפתח היא אם היא מסוגלת להחזיק את המתח בין פוליטיקה פנימית אגרסיבית שמחייבת להפגין נאמנות למחנה הישן, לבין שיתוף פעולה קר עם וושינגטון שנועד להרים מחדש תשתיות, מתקנים, יצוא ותזרים.
מכאן זה מתפצל לשתי שאלות שמכריעות את התמונה, אם היא באמת יכולה
לייצר מעבר לדמוקרטיה מתפקדת עם קשרי מסחר למערב, ועד כמה כל זה תלוי ביכולת של האמריקאים להכתיב מציאות בשטח בלי להצית מחדש את המערכת שהיא אמורה לנהל.
הפוליטיקה פוגשת את החבית
דלסי רודריגס, סגנית הנשיא ושרת הנפט עד עכשיו, מושבעת כנשיאה זמנית בקראקס ומנסה לייצב מנגנון שלטוני שמתקיים כמעט כולו סביב תעשיית הנפט. באותו זמן ניקולס מדורו מובא לבית משפט במנהטן אחרי פעולה אמריקאית שהוציאה אותו מקרקס והעבירה אותו למעצר פדרלי בניו יורק.
המעבר הזה לא מתרחש בוואקום. בוושינגטון מדברים על שימוש במנופי לחץ דרך חסימת הנפט ונוכחות אזורית, אבל לא מציגים תוכנית סדורה ליום שאחרי. בקראקס השאלה היא לא רק מי יושב על הכיסא, אלא מי שולט בפועל בצבא, במודיעין, ובחברת הנפט הלאומית פדבסה, כי שם נמצא הכסף ושם גם נמצאת היכולת להחזיק מדינה מתפקדת.
- רווח של חצי מיליון דולר: ההימור שנפתח שעות ספורות לפני לכידתו של מדורו
- ארה"ב תקפה בונצואלה, הנשיא מדורו נלכד והוצא מהמדינה, האם שוק האנרגיה לפני טלטלה?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מה שקורה בוונצואלה משפיע על תנועות הגירה, על סחר גבולות ועל שוקי אנרגיה באגן הקריבי, ולכן כמה ממשלות בדרום אמריקה עוקבות מקרוב אחרי הסימנים הראשונים של רודריגס, גם אם הן לא ממהרות להצהיר. המדינה עצמה מגיעה לרגע הזה עם מערכת מוסדית חלשה ועם תלות גבוהה בהכנסות נפט גם לתקציב וגם למטבע זר.
האירוע הפוליטי מגיע כשהשוק העולמי כבר רווי שינויים בהיצע. אופ"ק פלוס מתחילה לפרק חלק מקיצוצים, תפוקה עולה באמריקה הלטינית במוקדים כמו גיאנה וברזיל, והדיון על עוד חביות מוונצואלה נכנס לתוך תמונת היצע רחבה יותר. לכן גם מי שמסתכל רק על הנפט ולא על הפוליטיקה מבין שהסיפור פה הוא תזמון, לא רק זהות המנהיגה.
למה דווקא היא, ולמה עכשיו
רודריגס היא עורכת דין בהכשרתה, לימדה באקדמיה, ונכנסה לשירות הציבורי בתחילת שנות האלפיים סביב המעגל של הוגו צ’אבס. המסלול שלה עובר דרך תפקידי ממשלה שהשאירו לה גישה למרכז העצבים של השלטון, לצד ניסיון בשפה דיפלומטית שמאפשרת לה לדבר עם מוסדות בחו״ל גם בתקופות שבהן קראקס מבודדת.
- טראמפ מציב תנאים חדשים לחברות הביטחוניות - מאיים למנוע דיבידנדים ורכישות עצמיות
- AMD במבחן הביצוע: בין חזון הבינה המלאכותית לציפיות וול-סטריט
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- החברה שמדווחת על הפסד של 17.5 מיליארד דולר ומזנקת 7%
בתוך המערכת הצ’אביסטית יש לה גם עומק משפחתי שמסביר חלק מהאינסטינקטים הפוליטיים שלה. אביה, חורחה אנטוניו רודריגס, היה דמות שמאל בולטת בשנות השישים והשבעים ומת אחרי עינויים בכלא. זה הפך לנקודת זהות בנרטיב שלה, שמחבר בין נאמנות למהפכה הבוליברית לבין תודעה של מאבק מול גורמים זרים. אחיה חורחה רודריגס מחזיק שנים תפקידים בכירים, כולל תפקידים פרלמנטריים וניהול מגעים עם גורמים חיצוניים, והוא עוד עוגן שממקם אותה כחלק מליבה של המשטר, לא כפשרה זמנית.
הקריירה שלה מסבירה גם למה היא נתפסת כמי שיודעת לעבוד תחת לחץ. היא הייתה שרת התקשורת והמידע, אחר כך שרת החוץ, ואז עמדה בראש האספה המכוננת של המשטר שהרחיבה את יכולת ההכרעה של מדורו מול הפרלמנט הנבחר. זו לא רק רשימת תפקידים, זה רצף של תפקידים שבהם הממשלה התמודדה עם התנגדות פנימית ועם סנקציות, והיא למדה לנהל כוח דרך מוסדות, לא רק דרך נאומים.
בנוסף, בתקופת כהונתה כשרת החוץ היא התעמתה עם ממשלות באזור, כולל תקרית מתוקשרת סביב ניסיון להיכנס לדיון של מרקוסור אחרי שהארגון השעה את ונצואלה. במקביל, במערב היא נכנסה לרשימות סנקציות אישיות, כולל איסורי כניסה והקפאת נכסים מצד האיחוד האירופי, ובהמשך גם מגבלות דומות במדינות נוספות. מבחינתה זה דלק פוליטי מול קהל פנימי, אבל מבחינת שחקנים עסקיים זה גם סימון ברור של רמת הסיכון.
מול הקהל הביתי רודריגס עולה בנאומים שמציגים נאמנות למדורו וממסגרים את תפיסתו כמעשה חטיפה, שפה שמשרתת בעיקר מטרה אחת, למנוע זעזוע בתוך המחנה ולשדר שהמנגנון לא נכנע. במקביל היא משדרת החוצה מסר אחר לגמרי, מסר שמדבר על שיתוף פעולה עם ארצות הברית ועל עבודה משותפת במסגרת של כללים בינלאומיים. הסתירה הזו לא בהכרח טעות, היא כלי עבודה במדינה שבה כוח פנימי תלוי בהקשחת הטון, אבל כסף חיצוני תלוי בהנמכת הטון.
השאלה אם היא באמת נאמנה למדורו או פשוט מנהלת את היום שאחרי נשארת פתוחה, אבל אפשר להבין את המכניקה. בתוך המשטר היא לא יכולה לפתוח דלת לוושינגטון בלי לשלם מחיר פנימי, ולכן היא עוטפת מסרים פרגמטיים בשפה אידאולוגית. מול חברות הנפט, עורכי הדין והמתווכים הפיננסיים, היא מדברת בשפה של תפעול, רישיונות, תזרים וזמני אספקה. זו אותה דמות, אבל שני קהלים שונים ושני סיכונים שונים.
בממשל טראמפ מציגים בחירה שמעדיפה רציפות על פני נתק חד. ההיגיון הוא שמעבר חד מדי עלול לפרק מנגנונים, לפגוע בביטחון פנים, ולפגוע גם בהפקה. רודריגס נתפסת כמי שמכירה את מערכת הנפט מבפנים, מחזיקה קשרים קיימים, ויכולה לשמור את המדינה מתפקדת מספיק זמן כדי לייצר מסלול כלכלי חדש, גם אם הוא לא פותר את הוויכוח על לגיטימציה וייצוג.
הנפט הוא הדופק של קראקס
אם מסתכלים על הכלכלה הוונצואלנית בלי שכבות, נשארת עובדה אחת. כשנפט יוצא, דולרים נכנסים. כשנפט נתקע, הכל נתקע איתו. כרגע החסימות סביב יצוא הנפט יוצרות לחץ לוגיסטי שמגיע מהר מאוד לשטח. בסוף דצמבר מתחילות סגירות של בארות בגלל מחסור באחסון, מצב שמכביד על יכולת התאוששות גם אם מחר בבוקר ההגבלות משתנות.
מעבר לסגירת בארות, יש בעיית תמהיל, כאשר חלק גדול מהנפט בוונצואלה הוא כבד מאוד ומבוסס על חגורת אורינוקו, אזור ענק שמצריך דילול או שדרוג כדי להוציא חבית מסחרית. זה דורש מדללים מיובאים, כימיקלים, חלקים ותחזוקה שוטפת, וכל אחד מהמרכיבים האלה נתקע מהר כשיש מגבלות על בנקאות, ביטוח ושילוח.
בנוסף, נצואלה מחזיקה עתודות מוכחות סביב 303 מיליארד חביות, אבל פער גדול מפריד בין עתודה לבין תפוקה. בשנים האחרונות ההפקה נעה סביב אזור של כמיליון חביות ביום עם תנודות לפי רמת האכיפה והיכולת לייצא בפועל. זה רחוק מאוד מהרמות של תחילת שנות האלפיים, והדרך חזרה דורשת יותר מסיסמה על פתיחת ברזים.
הבעיה לא נגמרת בהפקה. התשתיות שחוקות, בתי זיקוק מתקשים לעבוד בקיבולת יציבה, והמערכת תלויה ביכולת להניע ציוד מאתר לאתר במדינה שבה חשמל, מים ותובלה הם עניין לא מובן מאליו. גם אם יש החלטה מדינית לפתוח את הסנקציות, יש מגבלה תפעולית שמגדירה כמה מהר אפשר להעלות חבית, וכמה מהחבית הזו בכלל תגיע לנמל.
יש גם ממד של שחיתות וניהול כספי, והוא חלק מהסיפור שהביא את רודריגס לתפקיד שרת הנפט מלכתחילה. פדבסה סוחבת שנים טענות על חשבונאות לא שקופה, מערכות תשלום עקיפות ופרויקטים שנתקעו באמצע. כשהיא מנסה לשכנע גורמים חיצוניים לחזור לעבוד, היא נדרשת להראות שיש יכולת פיקוח בסיסית ושמערכת התשלומים לא מתפוררת בתוך עצמה.
הסנקציות חוזרות לקדמת הבמה והחברות מחכות לסימן
הסיפור העסקי הגדול הוא הסנקציות ומה בדיוק משתנה עכשיו. מאז 2019 הסנקציות על פדבסה יצרו מערכת שבה כמעט כל עסקה עוברת דרך פרשנות משפטית. רישיונות מוגבלים אפשרו פעילות מסוימת, בעיקר דרך מיזמים קיימים ותחת מגבלות על השקעות חדשות ועל אופן קבלת התשלומים. התוצאה היא שוק שמתרגל לעבוד על חלונות זמן, על החרגות ועל ניסוחים, ולא על החלטות השקעה רגילות.
שברון Chevron Corp. -0.86% היא הדוגמה הבולטת כי היא החברה האמריקאית הגדולה היחידה שמחזיקה פעילות מתמשכת בוונצואלה תחת רישוי אמריקאי. הפעילות שלה מתבססת על מיזמים משותפים קיימים, והיא מתנהלת בתוך מסגרת שמגבילה את היכולת להזרים רווחים ישירות לפדבסה. גם כשהפעילות נמשכת, זה לא מודל שמאפשר לחברה להרים מהלך רחב בלי שינוי רגולטורי ברור.
לצד החברות האמריקאיות יש שורה של שחקנים בינלאומיים שחיים שנים על הקצה. של Shell PLC -1.87% מחזיקה עסקת גז ימית שנמצאת בהקפאה ויכולה לחזור לפעילות אם תנאי רגולציה וביטחון יסתדרו. רפסול Repsol . -2.94% ו-אני Eni SpA מחזיקות מסלולים שונים של מעורבות, בין היתר דרך עסקאות שמחברות גז מקומי לתשתיות חשמל. עבור ממשלת ונצואלה, גז הוא לא רק הכנסות, הוא גם כלי לייצוב פנימי כי הוא קשור לחשמל ולתעשייה.
לרודריגס יש יתרון על הנייר מול החברות האלה, כאשר היא מכירה את אנשי הקשר, מכירה את החוזים, ומבינה איפה מתקעים נופלים בדרך, מאישור בנקאי ועד ביטוח למכלית. אבל דווקא בגלל זה היא תעמוד מול דרישה עקבית לשקיפות ולכללים ברורים, כי אף חברה גדולה לא תרחיב פעילות אם כל מסלול תשלום תלוי בהחרגה זמנית שעשויה להיעלם בלילה אחד.
המערכת הזו מושכת גם עורכי דין ומשקיעים שמתמחים בסיכונים, לא רק מפעילים תעשייתיים. סביב ונצואלה נוצרה שכבה של שחקנים שמחפשים לתווך בין נכסים תקועים לבין הסדרים עתידיים, כולל מו״מ על חובות, תביעות והחזרת זכויות. כשהשלטון מתחלף, אותה שכבה בוחנת במהירות מי מקבל החלטות אמיתיות, ומי רק משדר מסרים לקהל פנימי.
ההפקה, הצינורות והחשבונות של פדבסה
הסיבה שהשיח סביב ונצואלה תמיד מתנגש בקיר היא מצב התשתיות. שדות ישנים, תקלות חשמל, קורוזיה בצנרת, בתי זיקוק שלא רצים בקיבולת, ומחסור בכוח אדם מקצועי אחרי שנים של עזיבה. אלה לא מושגים גדולים אלא עבודה יומיומית של תחזוקה, חלקי חילוף וניהול תפעולי, שבסנקציות הופכים לסיפור של חודשים במקום ימים.
גם כשההפקה עולה נקודתית, השאלה היא מה איכות היצוא. הנפט הכבד מחייב דילול או שדרוג, וכשיחידות השדרוג לא עובדות טוב החבית קשה יותר לשיווק ומחירה נשחק ביחס לשוק. זה מציב את הממשלה בפני דילמה קבועה, האם למכור בהנחות כדי להכניס מזומן מהר, או להמתין לשיפור תפעולי שבפועל דורש השקעה שאין לה מאיפה להגיע.
סגירת בארות בגלל מחסור באחסון מוסיפה שכבה בעייתית. עצירה ממושכת פוגעת בבאר עצמה, מקשה על החזרה המהירה, ומעלה עלויות, במיוחד בשדות שממילא עובדים בקצה בגלל ציוד ותשתיות. זו אחת הסיבות שמדברים על התאוששות הדרגתית גם בתרחישים אופטימיים יחסית, כי נזק תפעולי לא נעלם בהצהרה.
רודריגס מגיעה עם מנדט לנקות מערכות, לפחות על הנייר, אבל היא עושה זאת בתוך חברה לאומית שמערבבת פוליטיקה ותפעול. פדבסה היא גם ספק עבודה, גם זרוע תקציבית וגם מוקד כוח. כל ניסיון לשפר שקיפות או לקצץ צינורות הוצאה עלול להיתקל בהתנגדות פנימית, ובמדינה שבה השלטון נשען על קואליציה של מוקדי כוח, גם שינוי ניהולי הופך למהלך פוליטי.
לכן גם הקשר שלה לענף חשוב. היא לא רק מנהלת משבר, היא צריכה לבנות מחדש מערכת אמון בסיסית מול קבלנים, ספקים ובנקים. בלי זה קשה להביא ציוד, קשה לבטח משלוחים, וקשה לשכנע גורמים חיצוניים שמסלול התשלום לא ייעלם או יסתבך בגלל מלחמות פנימיות.
החוב מרחף מעל הכל, וההחלטות נהיות יותר פיננסיות מפוליטיות
לוונצואלה ולפדבסה יש חוב חיצוני עצום שנמצא שנים במצב של חדלות פירעון, עם סכומים שמוערכים סביב שישים מיליארד דולר באג״ח. השינוי הפוליטי יוצר תזוזות במחירי האג״ח כי השוק מתמחר מחדש את הסיכוי להסדר, אבל ההיתכנות נשארת תלויה בשני תנאים בסיסיים. הראשון הוא הכנסות יציבות מנפט, והשני הוא מסגרת משפטית ומוסדית שמאפשרת לחתום ולהכיר בהסכמים מול נושים וחברות.
כאן רודריגס נתקלת בבעיה כפולה. היא צריכה להחזיר יצוא ותזרים כדי שהמדינה תמשיך לתפקד, ובמקביל לשכנע גורמים חיצוניים שיש כתובת שאפשר לסגור איתה עסקה ושמחר בבוקר היא לא נעלמת בגלל לחץ פנימי. זה מחזיר את הסיפור שוב לנפט, כי בלי חביות אין מרחב תמרון אמיתי.
לנושים יש גם שאלת סדר עדיפויות. חלקם מחזיקים חוב ריבוני, חלקם חוב של פדבסה, וחלקם מחזיקים תביעות על נכסים שהולאמו. ההיסטוריה של הסדרי חוב במדינות עשירות משאבים מראה שהנכסים עצמם הופכים לא פעם למטבע הסדר, זכויות הפקה, התחייבויות לאספקת נפט, או מנגנוני תשלום שנבנים סביב יצוא עתידי.
בצד האמריקאי, קונוקו פיליפס ConocoPhillips -4.54% היא דוגמה לתיק משפטי גדול שמרחף מעל השולחן, עם פסקי בוררות בהיקפים של כעשרה מיליארד דולר סביב הלאמות עבר. כל ניסיון לפתוח מחדש את השוק לא יכול להתעלם מהשאלה איך פותרים תיקים כאלה, כי הם חוסמים עסקאות, יוצרים סיכון לתפיסת נכסים ומכבידים על כל מו״מ מול חברות.
וזה לא רק עניין של כסף. חוב מכניס שחקנים נוספים לתמונה, בתי משפט, מתווכים, בנקים ולפעמים גם ממשלות שמגבות חברות שלהן. כל זה מגדיל את מספר הווטו בפועל על כל הסדר, וזה מחייב את הנשיאה הזמנית לעבוד בשכבות, קודם לשמור על יציבות פנימית, אחר כך להחזיר תזרים, ורק אחר כך לבנות הסדרי עומק.
ארצות הברית, בתי הזיקוק והנפט הכבד
מעבר לוונצואלה עצמה, יש כאן זווית תעשייתית ברורה בארצות הברית. נפט ונצואלי הוא ברובו כבד, וחלק מבתי הזיקוק בחוף המפרץ בנויים כדי לעבד סוג כזה. כשנפט כזה נעלם מהשוק החוקי, תמהיל היבוא משתנה, וזה משפיע על מרווחי זיקוק ועל שיקולי רכישה של בתי הזיקוק, במיוחד בתקופות שבהן השוק מחפש התאמות מהירות.
בממשל האמריקאי משתמשים בזה ככלי לחץ. המסר הוא שהגישה לחביות תגיע עם תנאים ולא רק עם החלפת פנים בקראקס. לכן גם אם שחקנים מסוימים רואים ברודריגס דמות שיכולה להזיז דברים מהר יותר, היא נמדדת על צעדים בשטח, כולל יכולת להחזיק סדר פנימי ולהראות שהמערכת מסוגלת לעבוד בלי להיגרר לסבב חדש של אלימות או פירוק מוסדי.
בנקודת הזמן הזו יש גם הקשר גלובלי. אם ייכנסו חביות נוספות מוונצואלה לשוק, זה יתווסף לעלייה מתמשכת בתפוקה בכמה מדינות באמריקה ולאיתותים של אופ"ק פלוס על הגדלת היצע. השוק לא חייב להגיב בקפיצה במחיר כדי שהמשמעות תהיה גדולה, כי לפעמים ההשפעה היא על פרמיות סיכון, על חוזים לטווח ארוך ועל החלטות השקעה בתשתיות זיקוק והובלה.
רודריגס מצדה מנסה להחזיק שני קווים במקביל. היא משדרת לבית שהיא לא זונחת את המחנה ושלא נשברת מול ארצות הברית, ובאותה נשימה היא צריכה לשכנע את השחקנים שמחזיקים את המפתחות, רישיונות, ביטוחים ובנקים, שיש ערוץ עבודה שאפשר לסמוך עליו. בוונצואלה של היום, זה ההבדל בין שלטון שמחזיק מעמד לבין שלטון שמגלה מהר מאוד שהנפט נשאר באדמה גם כשיש מי שיושב בארמון הנשיאות.
