לקראת תשעה באב: כיצד מנהיגות מנותקת מובילה לחורבן

1. אגדות החורבן

חורבן בית המקדש ובזיזתו (ציור: ניקולא פוסן)

את שורשי חורבן הבית הראשון בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה אנו מוצאים בתנ"ך, ובמיוחד בדבריהם של ישעיהו וירמיהו. בסיום הדברים נחזור לזעקתו הנוקבת של ישעיהו, אותה נקרא מחר בהפטרה. את הגורמים רוחניים-מוסריים לחורבן בית שני אנו מוצאים בשורה של מקורות חז"ל, שברובם מרוכזים בשלושה דפים במסכת גיטין.

את אגדות החורבן ניתח לעומק, בצורה מרתקת ומרשימה ביותר ועם מסקנות נוקבות ומשכנעות, נשיא ישיבת עתניאל, הרב בני קלמנזון, בספרו "על מה אבדה הארץ" (תשס"ט) ונביא כאן מקצת מן הדברים. הרב קלמנזון מוצא חוט מקשר בין רבים מן הסיפורים: מנהיגות אטומה ומנותקת, המתרכזת בטפל ומתעלמת מן העיקר, השמה דגש על מראית העין הציבורית במקום על המהות. וכמה שזה נכון לכל מנהיגות בכל דור.

2. קמצא ובר קמצא

חורבן ירושלים (ציור: וילהלם פון-קאובלך)

הסיפור הראשון והידוע ביותר הוא על קמצא ובר קמצא: העשיר שגילה בסעודת פאר את שונאו וסילק אותו בבושת פנים לעיני כל הנוכחים. בר קמצא הפגוע הלשין לרומאים על מרד של היהודים, והציע לקיסר לבחון את נאמנותם על-ידי שיגור בהמה להקרבה בשמו בבית המקדש. בדרך הוא הטיל בה מום זעיר, הפוסל אותה להקרבה לפי ההלכה היהודית אך לא לפי המנהגים הרומיים. חכמי הדור הבינו את המלכודת וחשבו להקריב אותה בכל זאת, או להרוג את בר קמצא מדין רודף. אבל ר' זכריה בן אבקולס הטיל וטו: יאמרו שאפשר להקריב בהמה בעלת מום, יאמרו שמי שמטיל מום בקורבן דינו מיתה. הקיסר קיבל את ההוכחה והתוצאה הייתה החורבן.

אין כאן ניסיון למסור דין וחשבון היסטורי אלא להעביר מסרים מוסריים. הראשון הוא האדישות של גדולי ירושלים, שנכחו בסעודה ולא הנידו עפעף. יש לכך שני הסברים אפשריים: חנופה לבעל הבית העשיר והתקיף, או שמעשים איומים כאלו היו עניין של יום-יום ולכן הם לא התרגשו. השני נוגע לר' זכריה, אשר ר' יוחנן מאשים אותו באחריות ישירה לחורבן. הרב קלמנזון קושר בין השניים:

"גם החכמים בסעודה וגם ר' זכריה פועלים כשבויים בעולם משל עצמם". החכמים התעלמו מכך שניצב בפניהם בשר ודם שהושפל בפרהסיה; ר' זכריה מכונס כל-כולו בפרטים היבשים ובחשש "מה יגידו". והלקח: "חכמי ישראל, כך מלמד אותנו ר' יוחנן, אינם יכולים להמיר את האחריות שלהם כלפי האומה בעיסוק בהלכות. מי שבורח מהבעיה האמיתית אל העיסוק בפרטים ופרטי פרטים, אינו שונה ממי שאינו קם ומונע עוול. זה גם זה עוצמים עיניים למול הבעיה האמיתית; זה גם זה אחראים על החורבן שֶיימוֹט על ראש העם".

ועוד הערה: מדוע האשמה מוטלת גם על קמצא, שבכלל לא היה שם? משום שגם הוא עסק ברשמיות במקום במהות. אין ספק שהוא ידע על האירוע של חברו, אך מאחר שלא קיבל הזמנה - לא בא. בהחלט ייתכן שאם קמצא היה מגיע, זעמו של המארח לא היה כה עז וכל התקרית הייתה נמנעת.

3. טור מלכא

המצור וחורבן ירושלים (ציור: דייוויד רוברטס)

הר המלך (טור מלכא) חרב בשל תרנגול ותרנגולת. מנהגם של בני המקום היה להוציא תרנגול ותרנגולת לפני חתן וכלה, רמז לברכת פריון. יום אחד עבר גדוד של רומאים וגזל את שני העופות. התושבים הנזעמים התנפלו עליהם, ותגובת הקיסר הייתה קשה ביותר: היישוב כולו נהרס.

הסיפור הזה, אומר הרב קלמנזון, התרחש שנים רבות לאחר החורבן - אך הוא מלמד שדפוסי החשיבה וההתנהגות השגויים נותרו בעינם. "מהו הדפוס הבעייתי? בראש ובראשונה, אותה התנהגות לא מידתית, חוסר היכולת להבחין בין עיקר וטפל... בעיני אנשי טור מלכא אין שום אפשרות לזוז מהמנהגים המקובלים אצלם, וכל פגיעה בהם היא עניין בלתי נסלח, מעין גזירת שמד". על זה הם יוצאים למלחמה, כי "אין כל מקום לפרגמטיות, להפרדה בין רמות שונות של חובה דתית - הכל נחזה דרך הצוהר הצר של המוכר והנהוג".

4. מרתא בת בייתוס

גלות בבל (ציור: אדוארד בנדמן)

מרתא בת בייתוס, האישה העשירה ביותר בירושלים, שולחת עבד לרכוש לה מזון בעת המצור על העיר. היא מבקשת סולת, הוא אומר שאזלה ויש קמח, היא מבקשת קמח, הוא אומר שאזל ויש סובין. וכך הלאה, עם ירידה מתמדת באיכות המזון, עד אשר מרתא בעצמה יוצאת לשוק, דורכת על צואה ומתה מרוב גועל. למרתא אין מושג ששורר בעיר רעב; היא שולחת את המשרת ולא יוצאת בעצמה.

אומר הרב קלמנזון: "הניתוק הזה נראה כמאפיין מרכזי באותה שכבה של חכמים וכהנים שאותם ביקר הסיפור הראשון על קמצא ובר קמצא - דווקא אלו שאמורים להנהיג, להציב את הדאגה לשלום הציבור בראש סולם העדיפות, דווקא הם מסתגרים במוּכָּר להם ולא זוכרים שבחוץ מצור ורעב. המוּכָּר יכול להיות הלכות, ויכול להיות מצב כלכלי - בשני המקרים אין כל מודעוּת למה שמתרחש בחוץ".

• מאגר האשראי העסקי יוצא לדרך: האם הריבית לעסקים תרד ב-1%?
• הטבות מס לתושבי הפריפריה: כמה מס הם חוסכים?

גם השליח מבטא את אותו דפוס, כאשר הוא אך ורק ממלא את ההוראות הדקדקניות שניתנות לו. הוא מזכיר את החכמים בסיפור קמצא ובר קמצא: "הם נאמנים להוראות ולחוקים באופן מופרז, תוך היצמדות לפרטים והתעלמות מהעקרונות המנחים. השליח יכול להציג עצמו כצדיק גמור - הוא אינו רוצה למעול בשליחותו ואינו רוצה לעשות שימוש אחר בכסף ששייך למעסיקיו. אבל תוצאת מעשיו היא זעיר אנפין של תוצאת התנהגותם של החכמים - הם הובילו לחורבן הבית והוא המיט רעב על בית אחד; גם השליח, כמו חכמים, מקובע בתפקידו ואינו מכיר בכל שינוי במציאות הסובבת אותו".

5. רבן יוחנן בן זכאי

חורבן ירושלים (ציור: ניקולאי גה)

לבסוף נעיין בסיפור על יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, מהלך אשר הוביל להקמת המרכז הרוחני ביבנה ולהצלת היהדות מחורבן דתי לאחר  חורבן הגשמי. הבעיה הייתה, שהבריונים של ירושלים אסרו לצאת ממנה. ריב"ז נעזר בבן-אחותו, אבא סקרא, שהיה מראשי הבריונים. הוא התחזה למת, תלמידיו נשאו את מיטתו ובהגיעם לשער ביקשו לצאת כדי לקוברו. הבריונים לא היו פראיירים וביקשו לוודא שאכן מדובר במת. הם רצו לדקור את הגופה, אך אבא סקרא נזעק: "יאמרו: רבם דקרו". עמיתיו מצאו פתרון חליפי: להפיל את הגופה. אבא סקרא הגיב: "יאמרו: רבם דחפו". הבריונים התרצו ו"ההלוויה" המשיכה בדרכה.

מה שמרתיע את הבריונים אינו ביזוי גופתו של גדול הדור, אלא שידברו עליהם, שדעת הקהל תהיה נגדם. וזה אחרי שהם שרפו את מחסני המזון בעיר, בניגוד לדעת חכמים, כדי לכפות לחימה עד מוות. "מבחינה מסוימת אלה הם פניה של ירושלים שלפני החורבן - אותה נטייה להיצמד לבלתי חשוב באופן נחרץ, ולרמוס את העיקר".

"יאמרו" - בדיוק אותה מילה בה השתמש ר' זכריה כאשר הטיל וטו על הצעותיהם של חכמים לטיפול בבעיית קורבנו של הקיסר. אין זה מקרה, סבור הרב קלמנזון, אלא אותם דפוסים בעייתיים. "כשם שאז נמנע פתרון המשבר ופרצה המלחמה, כאן הובילו אותם האנשים את העיר לאסון". ריב"ז יודע מה ניצב מולו: "השחתתה של ירושלים המעדיפה להתמקד ב'מה יאמרו', בדימויים חיצוניים, ולא ברעיונות". הוא מבין שדרך זו מובילה לחורבן, ולכן יוצא לדרך משל עצמו.

6. חזון ישעיהו

חורבן בית המקדש (ציור: פרנצ'סקו האייז)

לסיום נחזור הרבה אחורה - לנבואתו של ישעיהו, עשרות שנים לפני חורבן הבית הראשון. דווקא בה אנו מוצאים לא רק את הכשלים והשחיתות שמובילים לחורבן, אלא גם את הדרך ההפוכה המוליכה לגאולה. אולי במפתיע - ישעיהו אינו מדבר על העבודה הזרה כגורם לחורבן, אלא שם את הדגש על היחסים שבין אדם לחברו. הגינוי החריף שלו למלכי יהודה ולשרי ירושלים אינו על שום היותם עובדי אלילים או זובחים בבמות, אלא על אטימות הלב כלפי החלכאים והנדכאים, במיוחד בתחום המשפטי:

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה?! מְלֵאַתי משפט, צדק ילין בה - ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים [מעורבב במתכת זולה], סָבְאֵך [היין] מהול במים. שרַיִך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוֹטוּ וריב אלמנה לא יבוא אליהם". העשירים והחזקים מרמים את הדלים והחלשים, ולאלו אין סיכוי לקבל צדק משום שהמערכת משרתת רק את מי שמשלם לעומדים בראשה. התוצאה המתבקשת היא, שהעיר שהייתה מגדל אור של צדק, היא כעת משכנם של רוצחים.

מה יכול למנוע את החורבן לפני התרחשותו? מה יכול לשקם את העם לאחר שהוא מתחולל? "לִמְדו היטב, דִרְשו משפט, אַשרו חמוץ [סייעו לקורבנות]; שִפְטו יתום, ריבו אלמנה". אם כך תעשו, אזי "אם יהיו חטאיכם כַּשַני [אדום עז]  -כשלג ילבינו; אם יאדימו כתוֹלָע [תולעת שני] - כצמר [הלבן] יהיו". הקדוש ברוך הוא אומר כיצד יסיר את האזיקים מעל ידי עמו: "ואשיבה שופטַיִך כבראשונה ויועצַיִך כבתחילה; אחרי כן ייקרא לָך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תִפָּדֶה ושבֶיהָ בצדקה". במהרה בימינו, אמן.