בהתחלה חשבתי לעצמי איך היא עושה את זה, ואם זה בא לה בכלל או שהיא מרגישה שאין לה ברירה כי אם היא לא תארח את הילדים שלה, הם בטח לא יארחו אותה בדירות השכורות הקטנות שלהם ברחבי הארץ, ואחר כך ניסיתי לחשוב על כמה לעזאזל זה עולה לה כל אירוח כזה שהיא דואגת בו למנות ראשונות וסלטים ומנה עיקרית ועוד אחת לאחים שלי הטבעוניים ועוד קינוחים ועוד יין וכל זה לשבעה – שמונה אנשים, תלוי אם לסבתא יש כוח או לא, ועוד כל שבוע מחדש. אחרי שהתחלתי להסתחרר מהסכומים שהתרוצצו לי בראש, נפלה עליי ההבנה, הדי נוחה למען האמת, שאני אחראי לעצמי הערב.

אז במקום לעלות על ג׳ינס עליתי על טרנינג, נשכבתי על הספה, הדלקתי את הטלוויזיה ונכנסתי ל״וולט״. לא ממש ידעתי מה בא לי לאכול, אבל בדיוק בשביל זה יש את הקטלוג של ״וולט״. אם פעם רצית להזמין אוכל היית צריך לדעת בדיוק מה אתה רוצה ומאיפה ואז מתקשר למסעדה ומזמין מהם ישירות. כששכבתי על הספה נזכרתי איך להזמין פיצה היה מדליק אותנו כמו ללכת למסיבה.

היינו יושבים בבית של חבר, מבסוטים, משחקים בסוני או רואים כדורגל, מתקשרים לדומינו׳ס ומזמינים שתי פיצות משפחתיות ולחם שום וקולה גדולה והרבה תבלינים ורוטב שום ובשנייה שניתקנו את השיחה היינו מסתכלים על השעה המדויקת וסופרים את הזמן לאחור. חצי שעה. זו הייתה ההתחייבות שלהם. ואם הם לא היו עומדים בה הגיע לנו פיצוי. היינו משחקים וצוחקים ונהנים וכאילו הייתה לנו איזו משאלת לב שהם יאחרו. אבל בדקה שתיים, לא יותר. ואם, אם שפר עלינו המזל והשליח היה מאחר, היינו שולחים את אלון שהיה אשף ההתלונניות בחבורה לדבר עם הנציג ולהוציא לנו פיצוי איכותי לישיבה הבאה. אבל היום זה כבר לא ככה.

• נוגסת במצבת העובדים: תן ביס מקצצת גם בעובדי המטה
• הפרוטקשן מגיע לשליחי וולט - מה יהיה השלב הבא?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

היום אתה לא צריך לדעת מה אתה רוצה. מעבר לזה, גם אם אתה יודע מה אתה רוצה ומאיפה, כל המסעדות עובדות רק עם ״וולט.״ כשאני חושב על זה, אני קולט שפעם שליח גם היה שגריר של המסעדה. הוא היה פרסומת על שני גלגלים. היית חוזר הביתה מהעבודה ורואה ברמזור שליח עם קטנוע וקופסא ענקית מאחורה עם שלושת אותיות הקודש ״BBB״ וזהו, הגורל נחתם, היית יודע שאתה הולך לאכול המבורגר הערב, גג מחר. וגם זה כבר לא ככה. היום אתה רואה שליח של וולט על האופנוע, ואתה לא יודע איזה אוצר הוא מחביא בפנים. זה יכול להיות הכל. זה יכול להיות המבורגר וזה יכול להיות סלט עדשים וקינואה וזה יכול להיות תבשיל קארי צהוב עם נתחי דג צרובים וזה יכול להיות גלידה.

בכל מקרה, נכנסתי לאפליקציה והתחלתי לרפרף על האפשרויות. אתמול הזמנתי שווארמה, לפני שלושה ימים אסיאתי, אבל בערב, בצהריים אכלתי חומוס בשכונה, ההמבורגר שאני אוהב סגור עכשיו כנראה בגלל עומס ואין סיכוי שאני יורד עכשיו על מגש פיצה לבד, אחרי התכנית אימונים שהתחלתי. למרות שבשביל מה אני מתאמן אם לא בשביל להמשיך לאכול את מה שאני תמיד אוכל, רק בכיף ובלי ייסורי מצפון? צוחק.

הסתכלתי על השעון, אני כבר עשרים דקות בתוך הלופ הזה של ״וולט״ ואני לא רוצה שום דבר שהוא לא הקציצות של אמא שלי. הלכתי למקרר. סגרתי אותו. חזרתי לספה. נכסתי שוב ל״וולט״ ודקה אחר כך זרקתי את הטלפון בעצבים על הספה ויצאתי לעשן סיגריה.

• לבנון: כלכלה קורסת ותקוות להתאוששות
• רשת בתי החולים החדשה "מדיקה" תחל עבודתה ב-2026
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• העלימו רווחי קריפטו בעשרות מיליונים - כך חוקרי רשות המסים...

איך שיצאתי החוצה ראיתי דרך חלון המטבח שלו את הפרצוף של השכן מוסתר על ידי אדים שכנראה עלו מהסירים שכל הכיריים שלו. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי שוואלה, גם אני יכול. אז נכון, לא מישלן אבל גם יותר מחביתה. אני יכול להכין לעצמי ארוחת ערב! וואלה! אחוז טירוף מחצתי את הסיגריה, נכנסתי הביתה, שמתי כפכפים ויצאתי לסופר שליד הבית שלי. לא היה לי מושג מה אני רוצה, אבל הנחתי ש״וולט״ לקחו את הרעיון מאיפה שהוא ושבטח כשכל האפשרויות יהיו מול העיניים שלי, אדע מה אני רוצה. וכך היה.

נכנסתי לסופר, ביקשתי מהבחור המתוק במעדנייה את האריזה הכי קטנה של פרגיות שיש לו. לקחתי בצל, פלפל חריף, שום, עגבניות, קצת בזיליקום והלכתי לקופה. חמישים ותשעה שקלים. זהו. יצאתי מהסופר והלכתי לכיוון הדירה. מאושר וגאה בעצמי על כמה בוגר אני ואיך בכמה גרושים סגרתי לעצמי פינה של ארוחת ערב מפוארת ועוד שאני הולך להכין אותה ולא לשכב כמו רמוס על הספה ולחכות לשליח שיבוא, עד שפתאום עצרתי ושאלתי את עצמי כמה כסף לעזאזל הוצאתי ב״וולט״ עד היום. נזכרתי ששמעתי פעם דיבור על זה שאפשר לבדוק את זה ואף פעם לא הבנתי למה שמישהו יעשה לעצמו דבר שכזה, אבל באותו רגע הרגשתי שאני חייב. אני חייב לדעת. היו לי הערכות והשערות לא מבוססות בעליל שהזכירו לי קצת את הסכומים שחישבתי שעה קודם לגבי כמה אמא שלי מוציאה על כל הארוחות המשפחתיות האלה, ונבהלתי מאוד.

נכנסתי לאפליקציה ושלחתי להם הודעה שאני רוצה לדעת כמה כסף בזבזתי אצלם עד עכשיו. ואז מחקתי את ההודעה וכתבתי שאני רוצה לדעת כמה כסף הוצאתי אצלם עד עכשיו. לא עברו שתי דקות וקיבלתי תשובה: 27,431.10 שקל.

לא הפסקתי לרדת על עצמי על איזה לוזר ומפונק ופרזיט אני ועל איך הדור שלנו בכלל מעז להתלונן על יוקר המחייה ועל העתיד הגנוז שלו ופתאום זה היה נראה לי מטורף שהוצאתי כל כך הרבה כסף ועל מה? על אוכל! כאילו בהסתכלות אחורה זה נראה מה זה דבילי, זה לא כמו טלוויזיה או אופנוע או שכר דירה, שאתה משלם ואתה מבין על מה אתה משלם. זה פאקינג אוכל. נכנסתי לדירה, מבטיח לעצמי שזהו, מעכשיו המחבת הזאת הולכת להיות בשימוש יותר גדול מהמברשת שיניים שלי ושזהו, מעכשיו אני מתחיל לחסוך, זה הסוד! ואז כשהתחלתי לקצוץ את הבצל ניסיתי להעמיק את החישוב הבנתי שאם אני לוקח עשרים ושבע אלף שקל ופורס אותם על, נגיד, שלוש שנים, שזה שלושים ושישה חודשים, זה יוצא באזור השבע מאות חמישים שקל לחודש. אוקי. זה כבר לא נשמע כזה נורא. זה ממוצע של שלושים שקל ליום (בלי שישי של אמא). זה המינימום של המינימום! מי אוכל בפחות משלושים שקל ליום? אז נכון, יש ימים בלי וולט, עם אוכל בעבודה, עם חומוס למטה. אבל בגדול אני מוציא על אוכל 50-60 שקל ביום. האמת, זה הרגיע אותי, זמנית, זה לא הרבה. זה גם מה שהיה בערך עולה לי אם הייתי קונה מצרכים ומכין בעצמי.

חשבתי שהמחשבה הזאת תעודד אותי לזמן ממושך, אבל אז הבנתי שפריצת הדרך שחשבתי שעשיתי בדרך לעושר ירדה מהפרק, וחזרתי להתבאס על יוקר המחייה. כי זה עוד רק ב״וולט״. נו, לפחות מחר אוכל להזמין מה שארצה בכיף ובלי ייסורי מצפון.