לא מעט פעמים אנשים נוטים לחשוב שהכלכלה היא עניין של מספרים ותו לא, במאמר הקרוב אני הולך להכניס את ההיבט ההיסטורי מאחורי שתי המעצמות הגדולות סין וארה"ב.   היינו רוצים לחשוב שהאירועים הנוכחיים במלחמת הסחר בין שתי המעצמות הם רק חלק מטרנד שמוביל הנשיא טראמפ ממסע הבחירות שלו " AMERICA FIRST " , ולא שיא של מאות שנים של היסטוריה מרתקת שהובילה לרגע זה.   כדי להבין מדוע קשה לארה"ב ולסין להגיע להסכם סחר הוגן , צריך להסתכל אחורה על ההיסטוריה של כל מדינה. וכיצד האווירה הטעונה בין שתי המדינות בעשור האחרון משפיעה על האופן שבו כל עם רואה את העולם ואת מטרותיו במאה ה -21.     ארצות הברית בראש הפודיום ארצות הברית היא בת פחות מ-250 שנה. במשך רוב ההיסטוריה הזאת, היא היתה כוח גלובלי. במאה ה -19, ארצות הברית היתה המדינה החזקה ביותר בכלכלה בחצי הכדור המערבי. כאשר המפנה לדעת היסטוריונים וכלכלנים הגיע ב-1823 כאשר אימצה ארצות-הברית את הדוקטרינה של ג'יימס מונרו הנשיא החמישי של ארה"ב, מדיניות שתמכה בעצמאותן של מושבות לשעבר נגד כוחותיהן הקולוניאליות בגיבוי הצבא האמריקני.   דוקטרינת מונרו מנעה מעצמות העולם הישן מלחמות בעולם החדש. היא שמרה על ההשפעה האירופית מחוץ לאזור, והשאירה את ארה"ב הדומיננטית באזור.   כמה מנשיאי ארצות הברית השתמשו בדוקטרינת מונרו במאות ה -19 וה -20. התוצאה היתה שארה"ב הפכה למעצמה הבלתי מעורערת של האזור.   לאחר שהובילה את בעלות הברית והוכתרה כמנצחת של מלחמת העולם השנייה ולא נהרסה על ידי לחימה כמו רוב אירופה, ארצות הברית עברה מן הכוח החזק ביותר בחצי הכדור המערבי למעצמה עולמית. היא שמרה על התואר הזה מאז סוף מלחמת העולם השנייה.כאשר עם נפילתה של ברית המועצות, התרחבה השפעתה של ארה"ב לחלקים אחרים בעולם.   ארה"ב הפכה למעצמת-העל היחידה בעולם. כתוצאה מכך שבעת העשורים האחרונים הרחיבה ארצות הברית את כוחותיה הכלכליים באמצעות גופים בינלאומיים, כגון ארגון הסחר העולמי והאו"ם. כוחותיה הצבאיים התחזקו על ידי יצירתו של ארגון האמנה הצפון אטלנטית - נאט"ו.   מטרתה העיקרית של הברית מופיעה בסעיף V של האמנה שלה, שנחתמה ב-4 באפריל 1949 בוושינגטון על ידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן:   " המדינות החברות מסכימות שבכל מקרה של התקפה חמושה כנגד אחת או כנגד יותר מהן, באירופה או בצפון אמריקה, תיחשב התקפה כזו כהתקפה כנגד כולן. בהתאם לכך, הן מסכימות שבמקרה של התקפה כזו, כל אחת מהן, בהתאם לזכותה להגנה עצמית המוכרת על פי סעיף 51 לאמנת האומות המאוחדות, תסייע לפי הנחוץ למדינה או למדינות שהותקפו, באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם המדינות האחרות. הסיוע יכול לכלול, לפי הנחוץ, גם שימוש בכוחות מזוינים. כל זאת, על מנת להחזיר את הביטחון למדינות הברית הצפון אטלנטית. "  ( ציטוט מויקיפדיה )   במסגרת הברית בהובלתה של ארה"ב התרחשו מספר פעולות צבאיות משמעותיות כמו מלחמת המפרץ בשנות ה 90. מבצע לשחרור קוסובו ובוסניה בשנים 95 ו-99. מלחמות אפגניסטן ועיראק וכן המתקפה בלוב על משטר קדאפי. המכנה המשותף של כל המתקפות הללו מלבד מבצע לשחרור קוסובו היה שמי שמובילה את המערכה היא ארה"ב עם שלל האינטרסים הגיאופוליטיים שלה ומדינות הברית מאירופה הן רק נספחות שעוזרות לה. ראו את זה גם בחלוקת הכוח הצבאי באותם מבצעים וגם בהצהרות המדיניות של הנשיאים שהבהירו היטב מי הבוס במערכה.   סין חוזרת לבמה בשלושת העשורים האחרונים, סין השיגה צמיחה כלכלית חסרת תקדים. היום סין היא הכלכלה השנייה בגודלה בעולם מאחורי ארה"ב. כלכלת סין ממשיכה לצמוח פי 3 מהר יותר מכלכלת ארה"ב עם קצב של 6.9% לעומת 2.3%.   בשנים הקרובות, רוב המודלים הכלכליים מראים כי הכלכלה הסינית תעלה על כלכלת ארה"ב כגדולה בעולם.   בנוסף להשפעה הכלכלית, סין מפעילה גם את כוחותיה הצבאיים. סין מרחיבה את נוכחותה הצבאית בתוך גבולותיה ומחוצה לה. היא גם מעמיקה את קשריה עם מדינות אחרות באמצעות יוזמת החגורה והדרך שמכונה גם "דרך המשי הכלכלית של המאה ה-21" שנועדה לייצר גשר כלכלי יבשתי וימי לשיתוף פעולה בין סין לשאר המדינות באסיה - פתאום סין כבר לא מדברת רק בשפה פנים ארצית כי אם גם גלובלית.    לראשונה מזה זמן רב מתמודדת ארצות-הברית המעצמה הגדולה עם תחרה גדולה ומשמעותית עם כוונות גלובליות שאי אפשר לזלזל בהן ,עמדה שארה"ב מצאה את עצמה לעתים רחוקות מנהלת מול מדינה אחרת (רוסיה במלחמה הקרה).   סין היא בערך פי 20 מבוגרת יותר מארה"ב, עם היסטוריה של 5,000 שנה. במשך רוב ההיסטוריה הזאת, סין היתה תחנת כוח חדשנית. לסין היה צבא חזק שהמציאה דברים כמו אבק שריפה ונייר. עם זאת, החל משנת 1839 סין הפסידה כמעט כל מלחמה או עימות בה היתה מעורבת.   תקופה זו, מ 1839 עד 1949 נקראת המאה מושפלת, על ידי הסינים. תאריך הסיום דינמי למדי , כאשר היסטוריונים טוענים שההשפלה נגמרה באמת עם פתיחת אולימפיאדת בייג'ין בשנת 2008.   המאה המושפלת מתייחסת לתקופה של התערבות ואימפריאליזם על ידי המעצמות המערביות ויפן בסין.     הנה כמה מן האירועים הכלולים במאה המדוברת :

• תבוסה במלחמה האופיום הראשונה (1839-1842) על ידי בריטניה
• מרד טאיפינג (1850-1864)
• התבוסה במלחמת האופיום השנייה (1856-1860) ופינוי ארמון הקיץ הישן על ידי הכוחות הבריטים והצרפתים.
• תבוסה במלחמת סין-צרפת (1884-1885) על ידי צרפת
• תבוסה במלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895) על ידי יפן
• ברית שמונה האומות מדכאת את מרד הבוקסרים (1899-1901)
• הפלישה הבריטית לטיבט (1903-1904)
• הפלישה היפנית למנצ'וריה (1931-1932)
• מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945)

כשמסתכלים על כל האירועים הללו אפשר לראות שמרבית מהאירועים התרחשו בתוך סין עצמה בניגוד לארה"ב שמרבית האירועים שסיגלו לה מעמד של מעצמה נוצרו הרחק מהבית - דבר שממחיש את השפעתה הגלובלית המועטה של סין ביחס לארה"ב. הצד של סין במו"מ   צריך להבין את הסינים שחוששים מה עוד מסתתר בהסכם מצד האמריקאים. המחשבה כי חתימה על עסקה תדרוש את פתיחת השוק הסיני, ריסון מפעלים בבעלות המדינה, או חיזוק זכויות הקניין הרוחני על ידי הסרת דרישות המיזם המשותף ( דרך המשי הכלכלית ) נראית כמו משהו יותר מדי עבור הסינים לקבל.   ההיסטוריה הארוכה של סין נותנת לה נקודת מבט ייחודית. במקום להסכים מהר לכל הצעה שתעלה היא מתכוונת להתיש את האמריקאים ואין לה בעיה שזה ייקח זמן. העם הסיני רוצה לשחזר את הדימוי הלאומי שלו, אבל אם זה אומר שהם יצטרכו לחכות שעידן טראמפ יסתיים הם יעשו את זה. אם יידרשו עוד 50 שנה כדי להשיג מעמד של מעצמה ללא עזרתה של ארצות הברית, הסינים יחכו. חמישים שנה הן רק נקודה על המכ"ם עבור סין, אבל כמעט 20% מההיסטוריה של ארה"ב.   זוויות שונות אלו משפיעות על הוויכוחים הנוכחיים. ארה"ב משמשת למעצמת-על ומשתמשת בגודלה ובהשפעתה כדי להשיג את מטרותיה. מאידך גיסא, מבחינה היסטורית, סין נפגעה על ידי המדיניות המערבית. הם לא ייכנעו לכוחות חיצוניים, אלא רוצים לקבל החלטות שהן סיניות, לטובת סין, ולהחזיר את סין למקומה הראוי על הבמה העולמית. ההיסטוריה הארוכה של סין מאפשרת לה להמתין בסבלנות עד שתנאי הסחר יספקו אותה ולא רק את ארה"ב.   לאחרונה צוטט ב- CNBC, סונג וון סון, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת מרימונט , "הפכתי פחות ופחות אופטימי ופסימי יותר, כי אמנם זו מלחמה מסחרית אבל לא מדובר כאן במלחמה על כלכלה כמו שזה על דברים אחרים ", אמר.    "בארצות הברית, אנחנו רואים את סין כטורף כלכלי מאיים לסיים עם ההגמוניה של ארה"ב כמעצמה הכלכלית המובילה. ואילו סין רואה בארצות הברית כוח מערבי שמנסה להשפיל את סין כמו במאה ה -18 רוויית ההשפלות ממש כמו יפן ובריטניה.   לאחר ההודעה של טראמפ כי המכסים יגדלו מ -10% ל -25% ב -10 במאי 2019, התחושה בסין השתנתה, כאשר היא יותר משקפת את החששות שמביע פרופ 'סון.    מסרים לאומניים ואנטי-אמריקאים הולכים וגדלים בכמות והם זוכים להתייחסות רבה יותר בתקשורת החברתית הסינית.   הממשלה מאפשרת לאנשים להביע את תסכולם, כאשר העם בתגובה נותן לממשלה את האור הירוק והלגיטימציה כדי לדחות את ההסכם על השולחן ולדבר על הסכם שמגן על סין ולא רק לטובת ארה"ב.   ביום שבת האחרון התפרסמו ידיעות כי טראמפ מסיר את האיום על העלאת המכסים שדיבר עליהם במאי לעת עתה לאחר פגישה "ידידותית " עם נשיא סין פסגת הG20 באוסקה כך שלעת עתה נראה כי יש רגיעה בין שתי המדינות אבל היו בטוחים שהמלחמה עדיין באוויר.