ע"ב 1926/00 אביעד אברהם קמארה נ. כנסת ישראל

ניתן ביום: 16.8.2005 בפני: כב' השופט א. אברהמי.

1. התובע היה עובד הנתבעת (להלן - הכנסת), החל מ-15.7.1990. בין השנים 1996 עד 2000 שימש כחשב הכנסת.

2. התובע ביקש מספר פעמים לעבור להעסקה על פי חוזה אישי (חוזה בכירים), מה שיביא להעלאת שכרו. יו"ר הכנסת דאז, ח"כ דן תיכון (להלן - היו"ר תיכון) החליט לדחות את בקשת התובע, לעבור לחוזה אישי. יחד עם זאת, החליט בחודש מרץ 1999 להעניק לתובע "תוספת כוננות" של 14 יחידות כוננות בחודש גלובליות, ללא דווח, החל מיום 1.1.1999 (להלן - תוספת הכוננות). לאחר אישור הכוננויות לא היה שינוי כלשהו בתכונת עבודתו של התובע, הוא לא נדרש לדווח על ביצוע הכוננויות והן שולמו לו באופן קבוע.

3. בחודש יולי 1999 נכנס יו"ר חדש למשכן הכנסת, ח"כ אברהם בורג (להלן - היו"ר בורג) וביום 20.7.1999 הודיע היו"ר בורג, כי החליט להפסיק לשלם לתובע את תוספת הכוננות. ביום 1.3.2000 יצא התובע לחופשה ללא תשלום.

4. התביעה היא לתשלום תוספת כוננות (14 יחידות), כפי ששולמה מחודש מרץ 1999 ועד חודש אוגוסט 1999 ועל אלה להוסיף פיצויי הלנה, כאשר לטענת התובע התוספת אשר

הוסיף היו"ר תיכון לשכרו מהווה תוספת קבועה שמשמעותה היא העלאת שכר.

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק

1. תפקידו של התובע היה חשב הכנסת. התובע היה אמון על שמירת הכללים בקשר לשכרם של עובדי הכנסת. מתוקף סמכותו זו ידע טוב יותר, מכל אחד אחר, על טיבה של תוספת הכוננות. התובע היה זה שעיצב את דמותה של התוספת ונקב בשמה כתוספת כוננות. התובע מנוע מלטעון כיום, כי אין מדובר בתוספת כוננות וכי מדובר למעשה בפיקציה. טענה מעין זו, נגועה בחוסר תום לב ויש לדחותה מטעם זה בלבד.

2. היו"ר תיכון קבע בהחלטתו, לענין תוספת הכוננות, כי הוא נזקק לעבודתו של התובע אף מעבר לשעות הרגילות והיה מקום לקבוע תגמול בצורת תוספת כוננות ובשל כך העניק לו את תוספת הכוננות. בפסיקה נקבע פעמים רבות, כי תשלום תוספת כוננות מותנה במילוי התנאים המזכים. המעביד רשאי להפסיק תשלום תוספת זו אם אינו צריך עוד את העמידה באותם תנאים. מדובר בתוספת שמותנית במצב ובתנאי אמיתי.

3. במקרה דנן, עת נכנס היו"ר בורג לתפקידו, היה רשאי להחליט שמכאן ואילך אין מקום להמשך תשלום התוספת, הואיל ואינו זקוק לכך שהתובע יעמוד, לאחר שעות העבודה הרגילות, במצב הכן ככונן. למותר לציין כי היו"ר בורג רשאי היה כמובן להחליט על צורת העבודה המתאימה של העובדים עליהם היה ממונה. בתוקף זאת רשאי היה להביא להפסקת הכוננות בה היה על התובע להמצא. מעצם טיבה של התוספת שהינה

זמנית ומותנית, ניתן בכל עת להפסיק את תשלום התוספת, כשמתבטל הצורך בה.

4. יתר על כן, במקרה דנן הודע לתובע ע"י היו"ר בורג על הפסקת התשלום וזאת לאחר התייעצות עם הלשכה המשפטית. מדובר למעשה בנסיבות חדשות, בהן המעביד מודיע כי

אינו מוכן להמשיך ולהעסיק העובד בתנאים הקודמים. לעובד, בפניו הוצב ענין זה באופן מפורש, ניתנת אפשרות להמשיך בעבודה בתנאים החדשים, או לפרוש. התובע בחר להמשיך לעבוד. זהו אפוא חוזה חדש. זכאות התובע להמשך תשלום תוספת הכוננות אינה קיימת עוד מאותה עת ואילך.

5. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.