קיץ יבש מהרגיל: פחות כספים בוזבזו על העברות ברחבי אירופה
חלון ההעברות בכדורגל האירופי הגיע אתמול בחצות לסיומו, ואם הייתה לכם הרגשה שמדובר בחלון חלש ואיטי, כעת מתברר שהמספרים היבשים מוכיחים שאכן נרשמת ירידה בכמות הכסף שהקבוצות מוציאות על רכש.
לפי "דלויט", 20 קבוצות הפרמיירליג הוציאו הקיץ קרוב ל-350 מיליון ליש"ט, אך מדובר בירידה משמעותית מ-450 מיליון הליש"ט ששולמו אשתקד, שלא לדבר על 525 מיליון ליש"ט ב-2008. המסקנה היא שמדובר בקיץ הכי זול מאז 2006, מה שמצביע על ניסיון להכניס שפיות לשוק השחקנים בכדורגל, במיוחד מצד מישל פלאטיני ואופ"א.
אבל מנצ'סטר סיטי לא שמעה על אותם ניסיונות, והיא רשומה על יותר משליש הכסף ששולם על רכש הקיץ: 125 מיליון ליש"ט. מדובר במצב יוצא דופן במיוחד כאשר מביטים על מי שנחשבות לארבע הקבוצות הגדולות בממלכה, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ליברפול וארסנל, שביניהן רכשו רק שני שחקנים ביותר מ-10 מיליון ליש"ט (לורן קוסיילני בארסנל וראמירז בצ'לסי).
ירידה משמעותית נרשמה גם בליגות אחרות. בליגות הספרדית, הגרמנית והצרפתית הקבוצות הוציאו 40% פחות כסף, לטענת "דלויט". די להביט על ריאל מדריד, למשל, שהוציאה קרוב ל-300 מיליון אירו בשנה שעברה, אך הסתפקה "רק" ב-74 מיליון אירו הקיץ.
אפשר לייחס את הירידה הניכרת בכמות הרכש, כאמור, למישל פלאטיני, שחוקי הפייר פליי הכלכלי שלו נכנסו לתוקפם השנה. קבוצות שמעוניינות להשתתף במפעלים האירופאים חייבות להציג יציבות במחזור הכספים שלהן עד עונת 2013/2014. בנוסף, כמות המזומנים שבעלי מועדונים יוכלו להזרים לקבוצותיהם תוגבל ל-15 מיליון אירו בשנה עד 2015, ו-10 מיליון אירו בשלוש השנים הבאות עד 2018.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
