אי שפיות ממוזג: כך הפכה הספרייה הלאומית מנכס תרבותי למפלטם של סטודנטים בתקופת בחינות

מי שביקר במשכן החדש של הספרייה הלאומית בקריית הלאום בירושלים בעיצומה של תקופת הבחינות, לא יכול היה לפספס את האנרגיה המטורפת ששוטפת את המקום. המבנה האדריכלי המונומנטלי, שנראה מבחוץ כמו פסל אבן מאסיבי, הופך מבפנים לכוורת אנושית שוקקת חיים ותוססת. מאות סטודנטים וסטודנטיות, חמושים בלפטופים, באוזניות סינון רעשים ובכוסות תרמיות, ממלאים כל פינה באולמות הקריאה רחבי הידיים, החל משעות הבוקר המוקדמות.

היכל הספר או ה-WeWork הלאומי? המהפכה של הספרייה הלאומית

התחושה במקום רחוקה שנות אור מהתדמית המיושנת של ספריות העבר. אין כאן ריח של נייר מתפורר או ספרניות המהסות את הקהל במבט זועם. במקום זאת, ישנה תחושה של נחיתה ישירה בקמפוס של אוניברסיטת עילית בחו"ל או במשרדים של חברת הייטק מובילה. האור הטבעי שנשפך בנדיבות מתקרת הזכוכית הענקית, המזגן המצוין שמציע מפלט מושלם מהחום הישראלי ושולחנות העץ המעוצבים שמצוידים בשקעי חשמל זמינים - כולם מייצרים חוויה מזמינה בצורה יוצאת דופן.

עבור הדור הצעיר, מדובר במרחב מרחיב דעת במובן העמוק של המילה. השקט המרוכז של מאות אנשים שעובדים יחד מייצר אפקט פסיכולוגי מדבק של פרודוקטיביות. בתוך מציאות ישראלית מורכבת, לחוצה ומתוחה, המרחב הזה מתפקד כמעט כמו קפסולה של שפיות. מקום שבו אפשר להתנתק מהכאוס שבחוץ, להתיישב מול הנוף הירושלמי שנשקף מהחלונות, ולהתרכז במטרה אחת: להצליח במבחן הקרוב.

"השערורייה הזאת חייבת להיפסק"

אבל בזמן שהסטודנטים חוגגים את המרחב הציבורי החדש והמדהים שאימצו, ברשתות החברתיות הדיון סביב המהפכה הזו מסרב להירגע. מתברר שלא כולם שותפים להתלהבות מהפיכת המוסד ההיסטורי למרכז צעירים תוסס. "הספרייה מפוצצת בסטודנטים שלא מעניינים אותם ספרים", כתב לאחרונה צייצן נרגז ברשת X, והביע קול של קבוצה לא קטנה של מבקרים ומחקרים ותיקים. "הם פשוט מחפשים קו-וורקינג חינמי, מגיעים עם הלפטופ ותופסים מקום שעות. הספרייה היא מקום לספרים - השערורייה הזאת חייבת להיפסק".

המבקרים הקשוחים יטענו מיד שמדובר בכשל שוק ומדובר בניצול ציני של המקום. מוסד שהושקעו בו מיליארדים כדי לשמר, לקטלג ולהנגיש אוסף עצום של מיליוני ספרים וכתבי יד נדירים, הפך בפועל למתחם עבודה שיתופי ענק, ממוזג ובחינם. האווירה הסטרילית והנעלה של מחקר מסורתי הוחלפה ברחש הקלדות בלתי פוסק, והחוקרים הבכירים, שבאמת זקוקים לאוספים הפיזיים של הספרייה, נאלצים לעיתים להמתין לכיסא פנוי, יחד עם סטודנט שנה א' שרק צריך שולחן נוח כדי לפתור תרגילים בכלכלה.

הציבור מצביע ברגליים

אולם מבט אנליטי יותר על המציאות מספר סיפור הפוך לחלוטין - סיפור על מוסד ציבורי שהצליח, אולי לראשונה בתולדות המדינה, למקסם את המשאבים שלו ולייצר נצילות מושלמת של נכס לאומי. בספרייה ישנם 600 מקומות ישיבה מוסדרים. ביום ממוצע בשגרה פוקדים את המקום כאלף איש, ואילו בתקופות הבחינות הלחץ מגיע לשיאו והספרייה קולטת כ-1,400 מבקרים ביום, שמתחלפים ביניהם לאורך שעות הפעילות.

נכס ציבורי יקר ערך שנשאר שומם, ומשמש רק מתי מעט - שיעור קטן ומצומצם של אליטה אקדמית - הוא נכס מבוזבז. הנהירה ההמונית של הסטודנטים, שהם חוט השדרה של האקדמיה ושוק העבודה העתידי של ישראל, מוכיחה שההשקעה הציבורית והפילנתרופית יצרה מוקד משיכה אמיתי ורלוונטי. הציבור הרחב פשוט מצביע ברגליים ומחזיר את ההשקעה דרך שימוש מקסימלי במשאב ששייך לו.

כדי להבין את התופעה באמת, צריך להקשיב לדבריו של תומר חדד, ראש אגף שירותי קריאה בספרייה הלאומית: "בתקופה האחרונה, שהייתה תקופה לא שפויה - הספרייה הייתה אי של שפיות ושקט". התובנה הזו משנה את כל זווית הראייה. הספרייה לא רק מספקת שולחן וכיסא, היא מספקת תשתית חברתית ונפשית חיונית לדור הצעיר בתקופה מורכבת.

רובוטים, לפטופים והקלה ביוקר המחיה

אחד החידושים המרעננים ביותר במשכן החדש, שמאפשר את הניהול התפעולי של נצילות השיא הזו, הוא מערך רובוטי אוטומטי משוכלל לשינוע ספרים. מיליוני הכותרים מאוחסנים בכלל במעמקי האדמה, וכאשר קורא או חוקר מבקש ספר, המערכת הרובוטית שולפת ומספקת אותו אליו במהירות הבזק. דווקא השילוב הזה, שבו הטכנולוגיה פותרת את הלוגיסטיקה הישנה, בא לעזרת הקוראים ומאפשר לספרייה לתפקד בצורה חלקה ושקטה יחסית, גם כשהבניין נמצא קרוב לתפוסה מלאה.

מעבר לאוטומציה, יש כאן אלמנט מובהק של עזרה מול יוקר המחיה הישראלי. בתקופה שבה הסטודנטים נאבקים על כל שקל, היכולת לשבת שעות ארוכות במרחב למידה מפואר, ממוזג ומאובזר ברמה הגבוהה ביותר, בלי להידרש לשלם דמי שכירות עקיפים בדמות רכישת כוס קפה הפוך ומאפה בכל שעתיים בבית קפה שכונתי, היא הקלה משמעותית וישירה לכיס הסטודנטיאלי המצטמק.

החוכמה הניהולית של הספרייה מתבטאת ביכולת שלה להקשיב לשטח, להבין את הצרכים המשתנים ולא להילחם בהם. הספרייה לא ניסתה לגרש את בעלי הלפטופים, אלא אימצה אותם וביצעה התאמות. כפי שמציין חדד: "פעמיים בשבוע המקום פתוח עד עשר בלילה כדי לאפשר לסטודנטים למידה רצופה ומוצלחת". הארכת שעות הפעילות היא צעד ניהולי נכון של התרחבות בהתאם לביקוש בזמן אמת, דווקא בתקופות שבהן הלחץ הלימודי בשיאו.

 האתגר: למנוע מהאי להפוך לקניון

ההצלחה הזו מייצרת, כמובן, אתגר לא פשוט של ניתוב ביקושים והפרדת מרחבים. כדי שהספרייה לא תאבד לחלוטין את נשמתה המחקרית וחשיבותה התרבותית וההיסטורית, ההנהלה תצטרך להמשיך ולנהל את המרחב בצורה חכמה ורגישה: להגדיר בבירור אזורי מחקר סטריליים ושקטים לחלוטין עבור החוקרים וקוראי הספרים המסורתיים שזקוקים לריכוז עמוק, לצד האזורים הפתוחים, הדינמיים והתוססים שבהם הלפטופ הוא המלך.

אבל חשוב לזכור, התורים בכניסה ל-600 המקומות של הספרייה הלאומית הם לא תעודת עניות או סימן לכישלון - הם אות כבוד של ממש לתרבות הישראלית. בתקופה שבה המדינה כולה חיפשה עוגנים של יציבות, הספרייה הלאומית השכילה להפוך ממוזיאון ספרים מנוכר ואפלולי למוסד חי, נושם ורלוונטי לדור הבא. עדיף אלף מונים מוסד שוקק חיים שמלא בלפטופים של דור העתיד, על פני אולם ספרים שומם, מושתק ושקט מדי.