אתמול הכל התפוצץ. בפעם האחרונה מבחינתי, כיבינו את האור והשארנו נר קטן דולק. ידענו שמתישהו הרוח תכבה אותו, אבל הוא זהר שם במשך דקות לא מבוטלות. ב-18:05 נעלנו את מחלקת הספורט.

לא כתבנו מילים קשות וקללות, לא השמצנו, ציינו עובדות וירדנו מהבמה בצורה הכי מכובדת שאנחנו מכירים. בחיים לא חשבתי שאני אהיה זה שאעשה זאת. אבל באותה נשימה, כשהגעתי למעריב בנובמבר 2010, לא חשבתי שאספיק להיות מפוטר פעמיים, להבין בפנסיה, להפגין, ולהיקשר למקום כל כך.

על הידיעה הייתה חתומה מערכת NRG ספורט לדורותיה. מאתמול אני מקבל שיחות מאנשים שעבדו איתי. כן, זה מכולם.

המהלך של אסף נחום אתמול נגד המו"ל

זה לא משנה אם המערכת תחזור בצורה כזאת או אחרת, מצומצמת או עובדת לתפארת (הלוואי), אבל אנחנו לא שם. לא בראש, לא בנפש, לא בכתיבה. מאז שהעליתי את הכתבה, לא נכנסתי לאתר, לא מסוגל.

כי אחרי כל האהבה שיש לך למקום, אתה כבר מבין שזהו, הפעם באמת שזה לא יקרה. בדיוק כמו אלה שלפנינו, שהבינו לפני שנה וחצי. פותחים לך את הדלת, מגרשים אותך החוצה, וכשאתה רק מבקש את הכסף שלך, אומרים לך 'תחזור מתישהו, יהיה בסדר'.

אם יוצא לכם בעבודה לראות אדם בן 40 קופץ על השולחן כי הקבוצה שלו כרגע זכתה באליפות - אז יש לכם מזל. אם הייתם צריכים לשלוף בזמן אמת כותרת צבע, לכתוב סיכום משחק, לתמלל את התגובות וגם בדרך לקפוץ למייל שרק הגיע - אז זכיתם. לעבוד 3 עורכים מול 10 במקום אחר, כשזרוע אחת של המערכת עובדת בירושלים והשנייה בתל אביב, ועדיין לייצר תכנים - אז זכיתם.

סלפי של מוקפאים

בימים שמחים יותר. עובדי NRG ספורט

בין כל אלה חייתי ב-4.5 השנים האחרונות. אלה החלקים הטובים. זכיתי. ישבתי במערכת ספורט, עיתון ואינטרנט, שהצמיחה מתוכה דור חדש בעיתונות, ושילבה אותו עם הישן.

מערכת שברוב זמנה חיה, נושמת, ומנסה לרוץ, למרות שכל פעם ניסו למשוך אותה אחורה. כתבים ותיקים וחדשים, שמלווים אותך לאורך כל הדרך, עורכים ראשיים עם גישות שונות, כתבים שלא מקבלים כסף נוסף, ועדיין רוצים לכתוב.

ולחץ. ים של לחץ.

אבל מי ידע שאקבל גם שיעור בכלכלה, פנסיות ובריונות תעסוקתית. נחשפנו לכל גועל אפשרי כעובד, ויכולנו לו. עד שהגיע בית המשפט בפעם האחרונה, והכריע גם את אלה שלא הוכרעו במשך כל כך הרבה שנים. בית המשפט לא שמר עלינו. הכסף לא אצלנו, אין לנו עבודה, הבעלים יושב מחויך בבית המשפט, כשבזה אחר זה עולים נושים שמדווחים על כספים שהוא חייב, וכלום.

אסף נחום (מימין) עם אריק סולטן, בהפגנת מעריב לפני שנה וחצי

פתאום הבנו שאנחנו צודקים, אבל עומדים לבד, בלי שום עזרה, והתעוררנו. בית המשפט קבע שנעשו מעשים לא כשרים והפרות הסכם מאז הרכישה, ועדיין נתן לו את הסוכרייה שהוא רצה.

התחלנו להפעיל את המשקל שלנו על המערכת הניהולית, והם מבחינתם התמודדו עם זה כמו שהם עושים בכל התקופה מאז רכש שב"צ (שלמה בן צבי בלשון העובדים) את העיתון: בתחמנות (שלא באמת הפתיעה מישהו ונראתה זולה ומגוחכת), בהאשמות חוזרות ונשנות כלפי הוועד, בהונאה לכאורה.

כשקיבלתי את מכתב החל"ת (מכבסת מילים מעניינת לפיטורים), אמר לי אחד מנציגיו של שב"צ שלעיתון הזה כנראה נגמרו 9 הנשמות שהיו לו. עניתי לו שאלה לא הנשמות של העיתון, אלא של העובדים. אל תתפלאו אם הסאגה הזאת תסתיים בעוד ניצחון של משפחת בן צבי/קונארד מוריס. המערכת הזאת ספגה שב"צ מוחי, אבל מזה היא כבר לא נראה שהיא תצליח להתאושש.

אסף נחום היה עד אתמול עורך מדור הספורט של אתר NRG