אצבעות שחורות 29.10.10
בן דרור ימיני Vs גדעון לוי
ימיני מביא את סיפור נוהל חמור של לוי מ-2005, סיפור, שעל פימוסף הארץ
אהבתי את פרויקט איפה הייתי כשראש הממשלה נרצח. בעיקר משום שכולנו משחקים במשחק הזה מדי שנה. בעיקר בגלל שכל אדם בן 15 ומעלה יודע בדיוק איפה היה. ויש משהו מעודד בלשמוע איך זה עבר אצל אחרים. זרים. למשלG
איתי רום על יחסי ידיעות,ורד קלנר, ממש כאן מתחת לבית, על
7 לילות
יו לורי הוא גבר חלומותיי, זה ידוע. אבל על שום מה ולמה מתהדר המוסף בעוד כתבת ארכיון עליו? כאילו, מה חדש, מה נהיה, מי חלה ומי מת?כתבת השער של רז שכניק, לונדון, הטוען שפמלה אנדרסון היא חלק מהפנטזיות שלו, נגדעה באמצע. כלומר אנדרסון, כמה משונה, ענתה בדוחק על שאלות מעולם קלטות הפורנו ועברה במשמר המפרץ. נו באמת, כמה אפשר? הבחורה בת 43, נמאס לה להעלות גירה, והיא רצתה לספר על שלל הפרויקטים לטובת העולם שהיא עושה, אבל את זה לא מוכרים בעיתונים. בטח לא בעיתונים ישראליים. חוץ מזה היא באה לפה לרקוד עם כוכבים. אחרי ששכניק שאל אם אחרי כל כך הרבה מערכות יחסים היא עדיין מאמינה במונוגמיה, היא קמה והלכה, לא לפני שהשיבה "אני מאמינה בלהיות מאוהבת, ואף פעם לא אפסיק לנסות. אני בחורה רומנטית".
שכניק לא מבין למה קמה, ואני שוב נאלצת להסביר: אף אחת, מתברר, לא רוצה שמישהו יגיד לה, יא משתרללת, מה הסיפור שלך? וגם אם שכניק שמר על מילים מעודנות, זה היה הסאבטקסט. אז כן, זה מה שעצבן אותה.
על שולחן המערכת "נחתו" (??) הסדרות הכי נצפות ביס ובהוט. למרבה הפלא, מחוברות ומחוברים לא שם. רביב גולן תוהה בקול אם זו לא, כמו שחשדנו, סדרה לתל אביבים, או שהפרקים ששודרו באינטרנט במקביל הורידו את מספר ההזמנות. אין תשובה.
תרבות מעריב
ראיון מתורגם עם אלביס קוסטלו מאובזרוור. הנהישראל היום
לחובבי ליסבת סלנדר, הפרק הראשון של הספר השלישי בטרילוגיית מילניום,גם דן מרגלית כותב על דורון צברי
כלכליסט
7 ימים
אחרי הזיכוי הסופי של הרב שלמה אבינר ע"י ביה"ד הרבני, שחר גינוסר מראיין אותו ומשחזר את הסיפור. תזכורת: התיק נסגר חצי שנה אחרי הפרסום במעריב (להלן: "בתקשורת"), ב-2002, מחוסר אשמה. היוע"מ קבע באוגוסט 2003 שמדובר בתלונת סרק. לאחר מכן הועברה התביעה לבית הדין הרבני בירושלים. היא נדחתה בסוף 2005, הוגש ערעור על התהליך, והחלטה הסופית התקבלה החודש. אבל מה, גגלו את שמו, וזו התוצאההמוסף לשבת/ידיעות
שושנה חן כתבה מכתב לנכדיה האהובים בני החודשיים, מכתב מניפולטיבי ומעצבן: "אתם עוד לא בני חודשיים, מתוקים שלי, וכבר שונאים אתכם כי אתם חרדים". לא נכון ולא נכון. לא שונאים אותם (הרשי לי לדבר בשם "כולם"), ולא שונאים "חרדים". מתקוממים נגד חוסר צדק, אפליה כזו או אחרת, ועוד. לא רוצה לחזור על כל הדיונים בחוק האברכים.בדרך כלל אני לא סובלת את הסיפורים שדו"צ מוכר לעיתונות, על הלוחמת הראשונה שיצאה מביסלמ"כ, עברה דרך פו"מ, נולדה בגרוזיה, עלתה לבד לארץ בגיל חודשיים, משרתת על גבול עזה ויוצאת משם לקירגיזיה במטוס של אירופלוט פעם בחודש, ועוד ועוד. אבל איכשהו הסיפור על טליה אלטרס, רופאה, עתודאית, חוזרת בתשובה (יוסי יהושוע, ראובן וייס), מצא חן בעיני. קורה.
YouPost
מנחם רבוי על איילה חסון, דו"צ,צרורות לכותרות
"סין שלא עיקרתם" - סוף כות' המש' לכתבה של בועז ארד על השינויים האטיים בחוק הילד האחד, ועל המצב בסין בעטיו (עיקורים, הפלות, סחר בתינוקות, רצח בנות). המוסף לשבת, ידיעות.צרות בכותרות
"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" (על השחמטאי"החיים כמשל" (ראיון עם פמלה אנדרסון, 7 לילות). אין לי מושג מה הקשר בין הכותרת לכתבה.
לפני פיזור
במשך שעתיים/שלוש לא הייתי מסוגלת לפתוח את העיתונים הבוקר, עברתי ברשת על כל מה שרק אפשר, ואחר כך בכוחות על אנושיים דפדפתי מעט. כנראה שמדובר ברעלת הנייר המודפס, חיידק ניו זילנדי חדש. זה קורה לי מדי כמה זמן. השחיקה נותנת את אותותיה. אבל מה לעשות, Duty Calls.
