אצבעות שחורות 27.8.10

ילדינו

על פי השער האחורי של ידיעות, בראש השנה צפוי משהו מסעיר באמת: גלית גוטמן הצטלמה עם יורשות העצר שלה. זה רק המשך (רעיוני) לסיפור של דנה ספקטור מהשבוע, בו הוכנס עמוס רולידר החד פעמי לבית משפחת ספקטור לויט כדי לסייע עם מאיה הקטנה. אב אחר מתאר את תהליך ההתחרפנות השבועי שלו (ולגמרי יש אסקלציה) ממוד ההורות.

הרפו מהילדים. פעם הורים היו לוקחים את הילדים שלהם לעבודה בחודשי הקיץ כדי למצוא להם תעסוקה. היום הם מביאים את העבודה לילדים, שמים אותם תחת זכוכית מגדלת. במה חטאו הילדים שהוריהם באור הזרקורים? חושבים שלא ינטרו לכם טינה בעתיד? שישמחו לשמוע איך סיפרתם לכל העולם שקיצרו לכם את החיים? אנחנו רק שמענו את המנטרות האלו בחדרי חדרים, אבל היום, תהליך הערטול מאפשר להורים לתפוס את ילדיהם באוזניים, להעמיד אותם מפרפרים מתחת לאור השמש העזה ולספר על מעלליהם. אולי זה טוב להורים ולניעור כיסי הנפש מהג'יפה, אבל לילדים? יש לי תחושה עמומה שלא. וזה לא קשור בשום צורה לאיכות הכתיבה/הכתבות ועוד. ועוד דבר: זו אחת הסיבות שאני לא מסוגלת לצפות בסופר-נני.

הידיעה החדשותית המסעירה של היום

(כלומר אתמול), בישראל היום, רכבת שתחבר את רמאללה לעזה.

המוסף לשבת/ ידיעות

גלנט במים עמוקים, הפרומו שזכינו לו באמצע השבוע, צולם, מתברר, כמה שבועות לפני פרוץ המסמך, ולפני שברק הכריז על רמטכ"לותו הקרבה של האיש. גדי קבלו, צלם העיתון היה היחיד שהורשה להגיע לתרגיל הצניחה של לוחמי הקומנדו הימי. אם לסכם, כפולת פרומושן מצוינת לרמטכ"ל, הסובל במעריב מנחת זרועם של כתביו.

מוספשבת/ מעריב

המאבק נגד גלנט נמשך. בן כספית כותב:

"הכי קל לעיתונאי להתיישר, לגשש את דרכו אל פטמות המידע העתידיות, אל השלטון הבא, אל המלך החדש. למי שאינו בקשרי עבודה תקינים עם ראש ממשלה ועם שר ביטחון, ומחרב כעת במו ידיו את קשרי העבודה העתידיים עם רמטכ"ל, זה קשה שבעתיים. מצד שני, ניצב המצפון העיתונאי. לבדו. הרי בדיוק לצורך הזה הומצאה העיתונות. להתריע. להביא את האמת ולפרוש אותה, ככל האפשר, בפני הציבור. ללא מורא, ללא משוא פנים".

בתחילת השבוע דומה היה שכספית ועיתונו חוגגים את בחירת גלנט.

למדען הראשי במשרד החינוך, ד"ר גבי אביטל יש דעה על כל דבר. מתברר שדעותיו המשונות בחלקן (מחשבים זה רע) כבר הושמעו לפני חצי שנה, וכבר נכתב על כך במעין מכתב פתוח לגדעון סער בעבודה שחורה. דעותיו, שפורסמו בשבועון בשבע, הובאו גם בהארץ, בלוויית ביקורת.

אבל מעריב סבור שאביטל הטיל "פצצה אחר פצצה" בראיון: חלק ניכר מהתלמידים יכול להסתפק בשלוש יחידות מתמטיקה/ לקחו את תורת דארווין למקומות מסוכנים/ הסופרים הכי בולטים בישראל מזדהים עם האויבים שלנו/ כדור הארץ לא מתחמם בגלל בני האדם.

הקטע עם המתמטיקה הוא גם הכותרת בשער המוסף: "חלק ניכר מהתלמידים יכולים להסתפק בפחות משלוש יחידות מתמטיקה. לא כולם צריכים להיות מהנדסים בינאריים". בכתבה עצמה הוא נשאל אם זו לא הזניה של תעודת הבגרות, ועונה "רמת השלוש יחידות היא זו הנדרשת לתלמיד כדי להתמודד עם הסביבה. מדובר בסטטיסטיקה, בהסתברות, בדברים בסיסיים שאתה נתקל בהם. שחרר את המחסום של המתמטיקה ואז תעלה את הרמה במקומות אחרים. פעם הייתה מגמה הומנית ברמה גבוהה. היום אין כבר דבר כזה". לא הבנתי. אז למה להסתפק בפחות משלוש יחידות?

7 ימים

מקסימקסימקסים הראיון של דניאלה לונדון את אגי משעול בקומיקס. כמה שפחות מילים יותר טוב.

טוקבק תומרס כותב: כל הכבוד לדניאלה לונדון על ראיון הקומיקס עם אגי משעול, אבל הוא לא הראשון בעולם, כפי שידיעות מכריז. מייק ראסל כבר עשה זאת.

ואני אומרת - אולי הכוונה ל"הראשון בידיעות". או ברחוב מוזס. או בתל אביב רבתי. או בישראל המשוחררת.

רק משהו קטן ממ. בוהדנה: "אנשים חושבים שאני איזו בובת פלסטיק מנותחת אבל חוץ מחזה ושפתיים לא עשיתי כלום. לא מתחתי, לא בוטוקסים, כלום" (הבחורה עוד לא בת 33, כן?).

פרויקט מיוחד: מה קרה לכיתה של רון ארד, מחזור 1976, מהפנימיה הצבאית שליד גמנסיה הרצליה. המדובר בגימיק. כלומר, דבר לא מוסיף לסיפור של רון ארד, וכמה עשרות אנשים שאין בהם שום עניין לציבור מספרים מה הם עושים היום. הכתבה הזו, הפרויקט המיוחד, שבטח הושקעו בו עשרות שעות הפקה ותחקיר, מעניין לכל היותר את בוגרי המחזור, ואולי גם את תמי ארד. זהו. השקעה עצומה ומיותרת. "הסיפור שלהם הוא סיפורו של דור שלם", כך מסכמת כותרת המשנה. למה? קחו כל מחזור שהוא, לא בטוח שהוא מסכם דור שלם. (צחי כהן וסמדר שיר)

7 לילות

בעניין הערתי על אפיהם האדומים של מיקיעקב, כתב לי מישהו טוקבק שאת כל האפים שלו מצייר אלון בראייר באדום. הסתכלתי על עבודות קודמות של בראייר. אכן, בסדרה המזרחית אפיהם של המצולמים כהים יותר, חומים, אבל הם כלל לא נראים מגוחכים. הצמד הלזה בהחלט נראה מגוחך על אדמוניותו.

נחמד ברמת המציצנות - כניסה לנעלי בית של שישה כותבים שמפרסמים ספר ביכורים. עדי ברק/ דניאל עוז/ טליה שגיב/ כלנית וסר-אוחיון/ רוני גלבפיש/ רון סגל. ברמת ההפקה הכי קל: מחברים שאלון שנון ומשגרים.

תרבות מעריב

לקראת מחוברים, שתעלה מחר, מתראיין העורך עמי טיר.

מאחר שאין ספק שזה יהיה הדיבור החדיש של השבוע הקרוב, כדאי לכם לקרוא. צפיתי במארז חמשת הפרקים שנשלח מהוט, ואני מקווה לכתוב עליו בקרוב. תוס': כתבתי. השאלה האחרונה של המראיין, יוני בינרט היא: "עם צברי עבדת גם על המדריך למהפכה, סרטו החדש שעליו הוא עובד כבר נצח" למה "עובד"? הסרט גמור, הוקרן, מועמד לפרסים, מה קרה?

ההפניה בשער מעצבנת: "סנאף, דנה ספקטור ווידיאו טייפ. ראיון עם עורך מחוברים". ספקטור מוזכרת בפסקת רטרו אחת. כל הראיון הוא על מחוברים, תוכנית עתידית. אז מה פשר ההפניה הזו?

תוס': ראיון עם גולדן בנענע10.

מוסף הארץ

עברתי על הכתבה של יוסי קליין עם רני רהב, ולא קראתי. דפדפתי כזה, לראות מה קורה שם. ואז הגעתי לתמונה של רהב בים, עם מטקה, כובע מצחיה ובגד ים קטן קטן קטן. אני יודעת שאנשים הולכים לים ומתפשטים שם, אבל לא יכולה להתיק את עיני מהתמונה (יגל בר-קמא). אולי קוראי מגזיני הבידור מכירים אותה, אבל אני נתקפתי הלם קל. הנה אחת אחרת, מהסדרה. ולמעשה כל הסדרה.

אביעד קיסוס במדור משעשע על הבייבי בום ההומואי שהגיע גם אליו.

גם איילת שני כותבת במוסף, על התערוכה על ליברמן. דומה שעורכי המוסף מנסים לכנס לתוכו את הגוורדיה הוותיקה של רייטינג. עוד שנייה אבוא לכתוב שם ביקורות קולנוע. כלומר אם עורך הארץ יסכים.

העיר

הראיון של עופר מתן עם גיא מרוז. תיהנו מהיפעה. רק שלא אלון עידן כתב, כך ההפניה באתר הארץ.

תיאטרון באריאל

עשרות אנשי תיאטרון מסרבים להופיע שם. זו הייתה ידיעה בשער העיתון, והיא מתכתבת עם אי רצונה של אי רצונה לכתוב על מה שקורה שם בתחומה. השאלה היא אם יש דמיון בין שתי ההצהרות.

עובר אורח מציע לקרוא את המאמר הזה על העיתונות הטורקית.

צרות בכותרות

"למה צחקה מיכל" (ראיון עם שחקנית בשם מיכל לוי, תרבות מעריב). אה. "עמוק באדמה" (חווה חקלאית בת 400 שנים, מעריב עסקים)

ידיעות village

‏ זוכרים את פרויקט הכ"צים של ידיעות? על פי דיווח בעיתון של היום, אפשר למצוא אותו ברשת. הנה מיני סייט שנבנה לפרויקט. לא יותר פשוט היה להניח איזה ערוץ ב-ynet? מי יכול להגיע לאתר הדמה הזה, של עיתונים ב-PDF? הרי זה נועד לילדים שהיו ועבדו שם, לא?

שמאי נקי

נסגרו כל העניינים נגד ארי שמאי.

המחקר היומי

הפתעה: מנכ"לים נוהגים לשקר.

לחם עבודה

ארנון גל, עורך נרג' עבר לערוץ 10, כזכור. האתר נותר ללא עורך. נכון, מי אמר שאתר צריך עורך? מפיק, ראש דסק שיבחש פה ושם זה לא מספיק?

VTV

תוס': חובה לראות את הכתבה של חגי לוי על שוברים שתיקה בחדשות שישי ערוץ 10.

-

רפי רשף הבטיח בתחילת התוכנית ביום חמישי כי ישודר אייטם על המשך הוויכוח בנושא האירוע לזכר דודו טופז ואף הקרינו קטע מראיון חדש עם ננסי ברנדס כפרומו שלפני החדשות. בתוכנית לא היה זכר לאייטם.

במהדורה המרכזית של 2 בחמישי הוצג ראיון עם שמעון אלון החשוד בכך שניסה לטמון פח לרנטגן. הראיון הוצג כבלעדי, רק שבמבט בערוץ 1 שודר ראיון עם אלון. גם בערוץ 10 החליפו מילה איתו.

לפני פיזור

העיתונים גדושים ומלאים, מאות עמודים עם עשרות, אולי, אולי מאה אלף מילים. לא מצליחה להתמודד עם המוספים השמנים עד בלי די. המון דברים לכדו את עיני לשלב הדפדוף. כמו למשל, ב-G, כתבה חיובית של עינב בן יהודה על תרומות של המנכ"לים מנופחי השכר. אולי זה ניצול ציני כדי להלבין את צווארונם הצח ממילא, אבל זה עדיין מרגש. או, שמוליק שלח על מנכ"ל קודאק, שצריכה להמציא את עצמה מחדש. או סוכן סמוי של השב"כ שהואשם בעבירת אונס ונמלט לארגנטינה. יגאל סרנה מראיין בידיעות את הבן של הסופר הגרמני הנס פאלאדה על לבד בברלין, שיצא עכשיו בהוצאת ידיעות. והראיון עם דון דלילו בסופשבוע. המון ספרים. מי יכול להספיק.