תרבות מעריב

מסכנה שרית חדד. גם כתבת השער היא "לאן נעלמה שרית חדד" וגם התצלום הוא של במה ריקה עם מיקרופון מיותם עליה.

כתבת התחקיר המעמיקה אומרת ש: פעם היו לה 60 הופעות בחודש והיום 10. אין לה מספיק להיטים חדשים. מקשיבים לה פחות ביו טיוב. (שגיא בן נון).

אם אני מבינה נכון, חדד לא עשתה רע לאיש. נניח שהיא באמת בתקופה קשה בקריירה (לא שאי פעם עקבתי) - אבל מה מטרת הכתבה?

מנחם בן מצדד בירון לונדון ומתגעגע לרון מיברג.

יש לי תחביב: לזהות מתי כתבה היא מתורגמת. בלי להסתכל על הקרדיט כמובן.

אני יודעת לזהות ממש בהתחלה. פסקה ראשונה. איך? בכתבות המתורגמות יש תמיד איזושהי נינוחות ועומק שאי אפשר לראות בכתבות המקומיות. ואם כבר יש כאן איזשהם תיאורים שחורגים מהסטנדרט הם תמיד יהיו אישיים מדי. מיותרים מדי.

בגיליון הנוכחי יש כתבה מתורגמת על ג'סטין ביבר, אליל בנות ה-13.

איך זיהיתי? לפי המשפט "אינספור גשרים ליישור שיניים מנצנצים באור שמש של בוקר כאשר הפיות מדקלמים כל מילה בשיר".

(מרקו דלה קאבה, יו-אס-אי טודיי).

נסו את זה, זה תחביב נחמד.

איזה מסכנה סיון הר-שפי, המוגדרת פה כ"אחת המשוררות המבטיחות בארץ", שתמיד יזכירו לה, דבר ראשון, שהיא הגיסה של מרגלית הר-שפי, וכך היא גם מוצגת בהפניית השער ובכות' המשנה של הכתבה.

אבל מה, אין לכך שום אזכור בראיון.

זאת אומרת, יש לכאורה. המראיין, רן יגיל מספר שבחדר העבודה שלו יש תצלום ענק של רבין עם הכיתוב "במותו ציווה לנו את השלום". "אני לא מתאפק ושואל על כך את סיון.

היית פעם פעילה פוליטית אקטיבית?"

סיון עונה "התשובה היא לא", ומרחיבה על כך. אין שום רמז לגיסה.

מוספשבת/ מעריב

מאיר שניצר ובן כספית מקדישים את ע' 3 בעמודי החדשות של מעריב לסרט ממלכת הסוד של ניר טויב על פרשת יצה.

שניצר כותב "לא מדובר פה בסרט תעודה שגרתי כי אם בכתב אשמה מצולם כנגד אדם שככל הנראה הרוויח בעמל רב את הגדרתו כדמות כמעט שטנית"

כספית מראיין את הדמות, יחיאל חורב, לשעבר ראש המלמ"ב, המואשם ברדיפה. חורב מדבר על כל השקרים המיוחסים לו, ואומר, שהכל כתוב בפסק הדין ושאפשר לעיין בו.

יש מצב שהגיוס של כספית הוא (גם) בגלל שבטענות נגד חורב מעורב "העיתונאי המוכשר רונן ברגמן" (כה כתב כספית במדורו)

המוסף לשבת/ ידיעות

ואכן, הכתבה המקבילה של ברגמן נמצאת פה. היא כמובן מציגה את הדברים, ובעיקר את חורב, באור אחר לגמרי:

"... מכונה פרשת יצה ומתייחסת לגניזתם של כתבה ודיווח מצולם, המרדף אחר העיתונאי והעיתון שרצו לפרסם אותה וההתעללות הנמשכת במרואיין המרכזי, עומד במרכז הסרט ממלכת הסוד..."

מפה, רקע:

ברגמן מתאר את קיצור תולדות הצנזורה: מראשית הקמת המדינה ועד סוף שנות השמונים "הייתה ידה של הצנזורה הצבאית כבדה מאוד על חופש העיתונות": ב-88' עתרו אלוף בן והעיר נגד הצנזורה בגין פסילת כתבה על ראש המוסד. שנות התשעים היו שנים של פתיחות. השינוי חל ב-27 בספט' 2000, כשנציגי המוסד והפרקליטות פנו בחשאי לשופט תורן וביקשו צו מניעה נגד הפצת ידיעות, בכלל כתבה שהשוותה בין פרשת רון ארד לפרשת מנבר שכבר אושרה ע"י הצנזורה.

השופט שדן בתיק, נסים ישעיה, משחזר ברגמן, ביקש מהצדדים להגיע לפשרה ולגבש נוסח מוסכם של הכתבה. נציגי העיתון הסבירו לו שהעיתון כבר הודפס ובחלקו אף הופץ.

תגובת השופט: "אה, אתם העיתונאים יש לכם שיטות לתקן את זה עם הטיפקס-מרקר שלכם".

ברגמן מספר שחדרי הצ'טים והפורומים ברשת (זה היה לפני עשור) התמלאו בשיחות על הכתבה כולל פירוט איפה אפשר להשיג את העיתון. "אחד מאתרי האינטרנט אף הגדיל לעשות ופרסם עותק סרוק של הכתבה המלאה".

כמה מוכרי עיתונים סירבו להחזיר את העותקים ומכרו את האסורים במחיר כפול.

"העיתון עשה מאמצים אדירים... הוא שלח מובילים לרחבי הארץ ואף שכר קבוצה של 300 עובדים זמניים... לגזור, פיזית את הכתבה מהעיתון....

בסופו של דבר זרק ישעיה את הפרקליטות מכל המדרגות... בהמשך העברתי את הטקסט המדובר שוב לצנזורה. הוא אושר במלואו ופורסם".

סוף רקע.

ובחזרה לסיפורנו. בהמשך הכתבה, בתארו את מפעלות יצה, מופיעה שורת קו, וכתוב – צנזורה. שנדע גם באיזה נושא צונזרו הדברים.

אח"כ הוא מתאר את הראיונות שערך עם יצה, ואת פסילתה הגורפת של הצנזורה את הכתבה שבעקבותיהם: "חורב הורה לפתוח בחקיקה חשאית נגד יעקב. הוא הבין שזו ההזדמנות שלו לצבור עוד כוח ועוד יוקרה ולהצטייר כמי ששומר על העמימות הגרעינית".

תמליל הראיון, כך ברגמן, שהיה במחשב שלו בלבד, הגיע לידי התביעה, והפך למוצג שלה.

איך זה קרה? "לחורב פתרונים", כותב ברגמן.

עוד כותב ברגמן שהצנזורה, הפרקליטות וחורב "ניהלו מלחמה קשה במטרה למנוע כל פרסום של ביקורת נגדם בידיעות".

על הראיון שנתן חורב למעריב הוא כותב כך:

"בתגובה להכרעת הדין ולמתקפה התקשורתית עליו העניק חורב ראיון לתקשורת. שוב, למרות הכל תקף את יצה... השווה אותו לואנונו....

בתגובה הגיש יצה תביעת דיבה... חורב... מיהר להודיע כי הוא מתחרט"

חורב, בראיון לכספית, אומר כמובן את ההפך הגמור: שמשהתחילו להכין ערעור על קולת העונש הפעילה עליו משפחתו של יצה מכבש אדיר, שכנעו אותו שהוא זקן וחולה, ושעכשיו הוא מבין ששגה.

תגובת משהב"ט: "הטענות המועלות ע"י ברגמן.... נמצאו חסרות בסיס".

עוד על יחסי ברגמן, הצנזורה ושות' – בראיון לפירמה ב-2009

נשאלת השאלה: האם כל העניין הוא מאבק בין אמת לשקר?

או בין ידיעות למעריב? ואיפה נוכל סוף סוף לקרוא עימות בין השניים/שלושה/ארבעה? שהרי חורב סירב להצטלם לממלכת הסוד.

וסליחה על החפירה החד פעמית.

אפעס

יונית לוי יושבת מול אובמה ואומרת: "ועכשיו אדוני הנשיא, לשאלה המרכזית: להסכים או לא?"

ציטוט השבוע

ליז אור (או שמואל, המוסף מתבלבל):

"בגיל 14 חזרתי בתשובה. חיפשתי משהו שייתן משמעות. שנתיים הייתי בתהליך, שמרתי מצוות, שמרתי אפילו על מרחק נגיעה, אבל בגיל 16 הבנתי שזה לא זה וחזרתי בחזרה" (מנותקי הגוש המתגייסים כעת).

ואחרי ככלות הכל

מח"ט גבעתי לשעבר, אל"מ אילן מלכא, עומד לחקירת מצ"ח על שנתן את ההוראה להתקפה האווירית על שכונת זייתון בעזה (יוסי יהושוע, ידיעות).

לפני שנה וחצי אמר מלכא שהוא שלם עם מה שנעשה בעזה.

7 ימים

יאיר לפיד יצא עם המדור שלו לבקר את מאיץ החלקיקים בסרן (שכלפיו, דרוש גילוי נאות, יש לי רגשות אבהיים). הוא עצמו מודה שאין לו שמץ של מושג בעניין.

מה מטרת הביקור, שהביא עמו מדור מבולבל על מה שכבר נכתב עשרות פעמים בשנה שעברה?

בכתבת השער יצרו גיא ליברמן, יאנה פבזנר ומשה רונן דמות פיקטיבית של אוליגרך שרוצה לקנות קבוצת כדורגל. כן, ברור שהם קיבלו את כל מה שרצו מעסקני הכדורגל: גזענות, לכלוכים וכל זה.

עכשיו, אני מציעה לעשות אותו אמבוש לעיתונאי ישראל, ולהראות איך הם נופלים בפח אחד אחד כמו זבובונים.

אבל מי יטווה רשת כזו?

בלתי אפשרי, נכון? נכון.

ידיעות תל אביב

בהמשך לשיחתנו על צנזור התאבדויות בעיתונות:

בגימנסיה הרצליה הקרינו סרט של אחד השמיניסטים. הסרט עסק בהתאבדות.

חוקר ההתאבדויות פרופ' ישראל אור־בך אומר לכתבת: "סרטים שמראים התאבדויות הובילו להתאבדויות. סרט למניעת התאבדות צריך לתת פתרונות למצוקה".

"מנהל בית הספר, זאב דגני, אמר בתגובה: 'מה, את פסיכית? אני לא צנזור של אף אחד. בני נוער רואים עצמאית דברים קשים יותר. זאת יצירת מופת של תלמידים רגישים, מתלבטים ובעיקר עמוקים'".

קולנוע/ 48 שעות

תם הפרויקט, הסרט הצה"לי "הייתי שם" לא זכה בכלום, אבל הנה כל הסרטים וכל הזוכים.

סחי/ העיר

כתבת השער של העיר נולדה בעקבות הבלוג סחים, הם בכל מקום

על פי הצהרת הכוונות של הבלוג:

גם בפייסבוק:

"הסחיות מייצגת את הישראלי הטיפוסי, הפוליטקלי קורקט וחסר המודעות; הסחיות יכולה להתפרש אצל סחים כמשהו מגניב או צודק; הסחים טועים. בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע. סחיות אינה קשורה למעמד, מגדר או שיוך אתני, והיא מופיעה במרחב הישראלי של 2010 באופנים רבים ומגוונים"

והנה, הם מתלהבים מהכתבה.

המילה סחי, כפי שמכירים אותה אנשים שחוו את נעוריהם לפני כ-25-30 שנה, והיא אף בת שימוש בפורמט זה היום, מסמלת, אם הבנתי נכון , את כל מי שראשיהם לא מלאים בחומרים הלוצינוגניים. או את מי שראשיהם כן מלאים בחומרים, אבל הללו לא משפיעים עליהם.

אבל מהעיר ומהבלוג מתברר שהכוונה היא מי שאינם מאגניבים. או סתם מגניבים:

הם לא קולים והם משייטים במיינסטרים.

הם אובססיביים לגלעד שליט

הם ציונים

הרוסים על התכנים הבועטים של יאיר לפיד

עושים מילואים

מדברים על לחשוב מחוץ לקופסה

עופר מתן יצא לתחקיר כדי למצוא מי הם כותבי הבלוג:

חשודיו הם אלון עוזיאל, ליאת להב מהארץ ומיכל הניג ממעריב.

בחיפושיי ברשת אולי במקרה הועלתה הכתבה לאתר העכבר, מצאתי בלוג חדש, זה עתה נולד, בולנט באמבט, המבקר את העיר.

תעלומה ברשת

מעין אתר חדש, Onlife , העוסק בלייף סטייל, עם קישור קבוע מעמוד הבית של הארץ.

והנה פירוט מי עומד מאחורי הפורטל.

מתברר שאתרי "נשים" ו"משפחה" ו"לייף סטייל" נחשבים כלהיט נדל"ני ברשת, הא?

צרות בכותרות

וויי, איזו כותרת מעליבה לכתבה על אבי בניהו: "פי האדון" (מוסף הארץ).

באתר שונתה הכותרת.

בלוגלנד

בהמשך לדיון המתמשך פה על שקרים, שהרתיח את דמי, בו קבעו רוב הטוקבקיסטים ששקר זה לא משהו נורא כל כך כתבתי את הפוסט הזה, שששששקר!, והתעמתתי עם רבים מהטוקבקיסטים שם, והבוקר קראתי את מה שכתבה נעמה כרמי על שקרים, ניתוח אינטלקטואלי ולא אמוציונאלי (כמו שלי).

מח' הגהה

כיתוב תמונה לכתבה של אלכס פישמן על חיים פרלמן וג'ק טייטל: העורכים כבר מבולבלים מכל השמות האשכנזיים האלו, וקוראים לפרלמן פלדמן (המוסף לשבת, ידיעות)

ליז אור או ליז שמואל (שם, הכתבה על מנותקי הגוש המתגייסים כעת).

איך קוראים למג"ד שהורשע בפרשת הירי בנעלין?

עומרי בורברג (מעריב, 3,680 תוצאות בגוגל) או עמרי ברברג (ידיעות, 7 תוצאות בגוגל)?

יאיר לפיד, 7 ימים: "הוא לובש נעלי עור לבנות רכות"

לפני פיזור

הערב, 22:15, עונה שנייה לעבודה ערבית.

הנה קטעון.

חלש היח"צ, לא?

נורמן עיסא התראיין לישראל היום. וגם למדורון לעכבר חיפה.

וגם לגיא פינס.

מה, אין את מי לראיין על הסדרה? מה עם סייד קשוע?