בית המשפט הכשיר צוואה של אב ל-11 ילדים, אך פסל את הסעיף הכי חשוב
מומחה רפואי קבע שהמנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה שלו, אך השופטת שירלי שי לא קנתה את התזה, וניתחה את חוות הדעת סעיף אחר סעיף. בסוף, גם אם הצוואה כשירה, המשק המשפחתי בכל זאת לא יישאר בידי אף אחד מהבנים שנקבעו בה
סיפור משפחתי סוער על רכוש, משק חקלאי ו-11 ילדים שנותרו בלי האם והאב, הגיע לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. השופטת שירלי שי נתנה באחרונה פסק דין ארוך ומפורט בחמישה הליכים שונים, שכולם נסבו סביב צוואתו של כ' ח' ז"ל, שהלך לעולמו בספטמבר 2019.
המנוח ואשתו המנוחה היו הורים ל-11 ילדים (שלושה מהם הלכו לעולמם עוד במהלך חייו), הותיר אחריו צוואה מ-2016, שחילקה את עיזבונו בצורה לא שוויונית בין הילדים והנכדים. בנו י' ח' ביקש לקיים אותה. בנו ד' ח' התנגד, וטען שאביו לא היה כשיר לחתום, היה מדוכא וסבל מכאבים, ושהיתה עליו השפעה בלתי הוגנת.
הנקודה הדרמטית בפסק הדין היא ההתמודדות עם חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה בית המשפט, ד"ר פרקש הרמן, שקבע כי המנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה ב-2016. אלא שכשהמומחה הגיע לחקירה, הוא קרס תחת השאלות.
המומחה אישר שאין שום תיעוד רפואי לכך שהמנוח נטל תרופות בדיוק במועד החתימה על הצוואה, ושמסקנתו מבוססת בעיקרו על הנחה: אם המנוח נטל תרופות ב-2015 וב-2017, סביר שנטל גם ב-2016. כשהשופטת שי לחצה עליו לבסס את הקביעה, התשובה היתה תמימה להפליא: "תמיד בודקים פנומנולוגית. כלומר, דבר שמתחיל במקום בחדרה נגמר לפתח תקווה". השופטת המשיכה לתקוף ושאלה אם זה מבוסס רק על ההיגיון הזה, וד"ר פרקש אישר: "כן. רק על זה".
המומחה הודה שהמנוח היה כשיר מבחינה קוגניטיבית
מה שהכריע את הכף עוד יותר היה שהמומחה עצמו הודה שהמנוח היה כשיר מבחינה קוגניטיבית, ולא סבל מדמנציה, ואף אמר במלותיו: "ואני אעזור לך בעוד משהו. היה קוגניטיבית תקין כשהוא נפטר". בנוסף, בית המשפט מצא שלוש טעויות עובדתיות בחוות הדעת, כולל תאריך פטירה שגוי וטעות בשנת תחילת השימוש בקנאביס.
לא רק המומחה הרפואי לא שכנע. גם עורך הדין שערך את הצוואה, עו"ד זאב אינגבר, העיד כי המנוח שילם בעצמו עבור הצוואה משני חשבונות בנק, הגיע אליו בכוחות עצמו, וכתב לו טיוטה בכתב ידו לפני שחתם על הנוסח הסופי. הבת ש' חיזקה את התמונה ואמרה בעדותה כי, "אבא שלי היה צלול עד הדקה האחרונה שלו. עד הדקה האחרונה שלו".
לבסוף קבעה השופטת שי: "בית המשפט אינו מקבל את עמדת המומחה לפיה המנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה", והוסיפה כי "בית המשפט אינו משמש חותמת גומי לחוות דעת מומחים", גם כשהוא מינה אותם בעצמו.
גם טענת ההשפעה הבלתי ההוגנת נדחתה. המתנגד טען שאחיו ניצל את מצבו הרפואי המידרדר של האב, אך לא הציג ראיות לכך. השופטת ציינה כי כל בני המשפחה תיארו את המנוח כ"אדם קשה מאוד, שתלטן, לא איפשר שיגידו לו מה לעשות". אופי שכזה, קבעה השופטת, "תואם את אופי האיש" ולא מעיד על מישהו שניתן להשפיע עליו בקלות.
המשק לא יישאר ביד אף אחד מהבנים
כאן מגיע הטוויסט. אף שהצוואה הוכשרה, היא לא יכולה להתקיים במלואה. המנוח רצה להוריש את המשק החקלאי המשפחתי לשלושה מבניו בלבד, אבל הסכם המשבצת של האגודה השיתופית קובע שזכויות "בר רשות" במשק אינן ניתנות להעברה ליותר מיורש אחד. כך שבפועל, סעיפי הצוואה הנוגעים למשק התבטלו.
במקביל לכך, אחד הבנים, ד', טען בהליך נפרד שהוא "הבן המוכן והמסוגל" לקיים את המשק לבדו, וביקש להעביר אליו את כל הזכויות בו. גם הבקשה הזו נדחתה. השופטת קבעה שהוא לא הוכיח שום עיסוק נוכחי בחקלאות, ולא הציג ולו ראיה אחת לתמיכה בטענותיו על השקעות כספיות במשק.
הפתרון שמצאה השופטת: החלת "דוקטרינת הביצוע בקירוב", שלפיה המשק יימכר לצד שלישי באמצעות כונסי נכסים, והתמורה תחולק בשלושה חלקים שווים בין שלושת הבנים ששמם צוין בצוואה כיורשים של המשק. כך, גם אם לא ניתן לבצע את רצון המנוח באופן מדויק, מימשה השופטת לפחות את הכוונה הכלכלית שמאחוריו.
פסק הדין מדגים כיצד אפילו חוות דעת רפואית מטעם בית המשפט עצמו אינה חסינה מביקורת, וכיצד רצון המת - עיקרון העל בדיני הירושה - יכול להתממש בדרכים יצירתיות גם כשהמציאות המשפטית (במקרה הזה, הסכם משבצת קיבוצי) חוסמת את הביצוע המדויק של ההוראה.
