נדחתה בקשה לייצוגית נגד גוגל: חוק הספאם לא חל על פרסומות באתרי אינטרנט
ביה"ד הארצי לעבודה איפשר ייצוגית נגד קרנות הפנסיה הוותיקות
ההרכב של בית הדין קבע כי יש "אפשרות סבירה" שהמחלוקת תוכרע לטובת קבוצת פנסיונרים שעברו במהלך עבודתם בין כמה קרנות, וכיום אינם מקבלים החזר כספים ששילמו לאחר שדחו את פרישתם. בניגוד להם, מי שחסכו בקרן אחת זכאים להחזר - מצב שעורר טענות לאפליה, שאותן בית
הדין הארצי נטה לקבל. בית הדין האזורי דחה את הבקשה, אך הערעור התקבל וההליך יחזור לערכאה הראשונה כדי שימשיך להתברר בה
סיפורה של הפרשה הזאת מתחיל בשגרת חייהם של עובדים ותיקים במערכת הבריאות, שעבדו עשרות שנים במוסדות שונים והועברו בין קרנות פנסיה שונות. הם לא העלו בדעתם כי עם הגיעם לגיל פרישה, ובעקבות החלטתם להמשיך ולעבוד עוד כמה שנים, הם ימצאו עצמם בעימות משפטי מורכב על זכות שנראתה להם טבעית: לקבל בחזרה את דמי הגמולים ששילמו בתקופה שבה כבר צברו את מלוא שיעור הקצבה המירבי. בעוד חבריהם שחסכו כל חייהם בקרן אחת מקבלים את ההחזר הזה, הם נענו בשלילה. מכאן נולדה תביעה ייצוגית עקרונית, שעניינה לא רק בזכויותיהם האישיות, אלא גם בשאלת השוויון והאחידות במערך הפנסיוני.
בפסק דין שניתן השבוע, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את הערעור של הפנסיונרים וקבע כי יש אפשרות סבירה שהתביעה תוכרע לטובתם. בכך הוא הפך את ההחלטה של בית הדין האזורי בתל אביב, שדחה את בקשת האישור. "הוכחה קיומה של 'אפשרות סבירה' שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה", נכתב בפסק הדין, תוך הדגשה כי מדובר בשלב מקדמי בלבד וכי ההכרעה המלאה תינתן בהמשך ההליך.
קרנות הפנסיה הוותיקות, בהן מבטחים, קרן הגמלאות המרכזית (קג"מ), מקפת וקרן הדסה, נסגרו להצטרפות עמיתים חדשים כבר ב-1995 ונמצאות מאז תחת הסדר הבראה. על כל הקרנות האלה חל תקנון אחיד, הקובע מערך זכויות שווה לכל עמית. אחד מסעיפי התקנון, תקנה 14(ג), מעניק למבוטח שדחה את פרישתו לאחר שכבר צבר 70% פנסיה - שיעור הקצבה המרבי - החזר מלא של דמי הגמולים ששילם בתקופה הזו. אלא שכאן עלתה השאלה: האם הזכות הזאת חלה גם על מי שצבר את שיעור הקצבה המלא רק במצטבר, כתוצאה מהיותו מבוטח בכמה קרנות לאורך השנים? בית הדין האזורי סבר שלא. הוא קבע כי התקנון אינו מתייחס מפורשות למצב שכזה, וכי לשון תקנה 14(ג) מתיישבת יותר עם פרשנות הקרנות שלפיה מדובר בזכות החלה רק על מי שבוטח בקרן אחת.
אין היגיון להפלות בין מי שחסך בקרן אחת למי שעבר בין קרנות
המערערים, שיוצגו בידי עו"ד שאול ציוני ועו"ד רעות זייטלבך, טענו כי מדובר בהפליה בוטה. הם הזכירו כי תקנה 50(ב) קובעת ש"כל הוראות התקנון יחולו לגבי מבוטח בקרן שחל עליו פרק זה, אלא אם כן נקבע אחרת". מכאן, לדבריהם, ברור שגם תקנה 14(ג) חלה עליהם. לטענתם, אין כל היגיון להפלות בין מי שחסך כל חייו בקרן אחת לבין מי שעבר בין קרנות, בייחוד כששניהם הגיעו לאותו מצב - צבירת 70% פנסיה ובחירה לדחות את הפרישה. בית הדין האזורי עצמו לא התעלם מהקושי, וציין בהכרעתו כי, "יש ממש בטענות המערערים להפליה, חוסר תום הלב והפרת חובת האמון". ואולם הוא קבע כי לא הונחה בפניו תשתית מספקת כדי לאשר את התביעה כייצוגית.
- עדכון הפנסיה: עלייה של 3.24% לכ-250 אלף גמלאים
- השורה התחתונה: מה תהיה קצבת הפנסיה החודשית שלכם כשתפרשו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, טענו הקרנות, שיוצגו בידי עו"ד אלישע שור ועו"ד רוית קוטק, כי אינן מוסמכות להעניק זכויות שלא נקבעו מפורשות בתקנון. הן הדגישו כי לאורך ההיסטוריה של הקרנות לא הוכרה זכות להחזר דמי גמולים במצב של רציפות זכויות. לדבריהן, מטרת ההסדרים היא לאפשר ניידות בין קרנות תוך שמירה על רצף ביטוחי, אך אין פירוש הדבר שמבוטח בכמה קרנות ייחשב כאילו בוטח בקרן אחת. גם רשות שוק ההון, שהגישה עמדה מטעמה, תמכה בפרשנות הזו. לטענתה, תקנה 14(ג) מתייחסת לצבירה בקרן אחת בלבד, והחלתה על מצבים של רציפות זכויות היתה מחייבת התאמות חישוביות מורכבות שלא נקבעו בתקנון.
מפקח על רישום מקרקעין אישר תמ״א 38 חרף התנגדות בעלי דירה
פסק הדין דן במקרה שבו שמונה מתוך תשעת בעלי הדירות בבניין בהרצליה חתמו על הסכם להריסה ובנייה מחדש, בעוד שדיירים באחת הדירות סירבו בטענה שהתמורה מקפחת ואינה משקפת את ערך דירתם. אף שגם לדבריהם דירתם תושבח בכ-400 אלף שקל, הם התעקשו כי מגיעה להם תמורה גבוהה
בהרבה. המפקח דחה את התנגדותם וקבע כי האינטרס הציבורי בחיזוק מבנים גובר על הרצון למקסום רווח אישי
בשכונה שקטה בהרצליה, ברחוב אחד העם, ניצב בניין ותיק שבו תשע דירות. כמו בניינים רבים אחרים שנבנו בשנות החמישים והשישים, גם הוא תוכנן ללא תקן עמידות לרעידות אדמה וללא מיגון בסיסי מפני איומים ביטחוניים. כששמונה מבעלי הדירות בבניין התאגדו וחתמו על הסכם עם אלמוג להריסה ולבנייה מחדש של המבנה במסגרת תמ״א 38/2, הם סברו כי הצליחו להבטיח לעצמם חיזוק ראוי והזדמנות לחדש את סביבת מגוריהם. אלא שנותר גורם אחד שסירב לשתף פעולה - בעלי דירה יחידה בקומה השלישית, שלהם מוצמד גם גג רחב ידיים.
אותם בעלי דירה, יאיר אבן זוהר וורד גורן, טענו כי דירת התמורה שהוצעה להם מקפחת ואינה משקפת את הזכויות המיוחדות שברשותם. לדבריהם, שטח הדירה שנלקח בחשבון בחישוב התמורות היה על פי היתר בנייה ישן, 99.4 מ"ר, בעוד שבפועל דירתם משתרעת על יותר מ-106 מ"ר. לכך נוספו טענות לגבי שוויו של הגג הצמוד בשטח כמעט 98 מ"ר וזכויות בנייה נוספות שלא נוצלו, לטענתם בהיקף של 23 מ"ר. "מדובר בפגיעה קשה ומהותית בקנייננו ובהפרת עקרון השוויון", הם טענו, ואף העריכו את הנזק הכלכלי שנגרם להם בכ-1.2 מיליון שקל.
מנגד, יתר בעלי הדירות טענו כי מדובר בפרויקט הכרחי, שמטרתו חיזוק הבית המשותף ולא העשרת מי מבעליו. הם הזכירו כי שמונה מתוך תשעת הדיירים חתמו על ההסכם, וכי גם הדירה הדומה לזו של הנתבעים - דירת גג אחרת בבניין - קיבלה את אותן תמורות בדיוק ובעליה הסכימו להן. "עצם העובדה שדירת הנתבעים צפויה להיות מושבחת בלפחות 400 אלף שקל, לפי חוות דעת שמאית מטעמם, מוכיחה שהתנגדותם אינה נובעת מפגיעה אמיתית בקניינם אלא מציפייה להגדלת הרווח", טענו השכנים.
מבחן של שוויון מהותי-כמותי
המפקח על רישום המקרקעין, ארז שטיינברג, בחן את מכלול הטענות. הוא ציין כי לפי ההסכם יקבלו הנתבעים דירה חדשה בקומה השישית בשטח של 120.43 מ"ר, הכוללת ממ"ד, מרפסת שמש, חניה ומעלית - תוספות משמעותיות ביחס לדירתם הישנה. "אין חולק כי ערכה של דירת הנתבעים יעלה כתוצאה מהפרויקט", הוא כתב בהחלטתו, ואף הדגיש כי שמאי מטעם הנתבעים עצמו העריך את דירת התמורה ב-4.215 מיליון שקל, לעומת 3.82 מיליון שקל - השווי של הדירה המקורית. שטיינברג התעכב על עקרון השוויון בתמורות - סוגיה שמלווה פרויקטים רבים של תמ״א. הוא הזכיר כי בפסיקה נקבע שהמבחן הוא "שוויון מהותי־כמותי", כלומר האם כל בעלי הדירות מקבלים תוספת שטח דומה מבחינת היקפה, ולא בהכרח שווי כלכלי זהה. לדבריו, "דירת התמורה לנתבעים צולחת את המבחן המהותי־כמותי, שהותווה בפסיקה", שכן היא קיבלה את אותן תוספות כמו הדירה הדומה לה בבניין.
- סירב לחתום על ליווי בנקאי לתמ"א - וישלם ביוקר
- היזמית טענה שעיכוב במסירת חניון הוא "כוח עליון"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בנוגע לטענת חוסר הכדאיות הכלכלית בשל "רווח יזמי מופרז", קבע המפקח כי אין לקבלה. בעוד שהמומחה מטעם הנתבעים טען לרווחיות של 62%, המומחה שמונה מטעם התובעים קבע כי מדובר בכ-16% בלבד - שיעור גבולי לפרויקט מהסוג הזה. שטיינברג קיבל את עמדת התובעים והבהיר כי, "בעלי הדירות זכאים לתמורה סבירה והוגנת, אך לאו דווקא לחלוקה שווה של רווחי הפרויקט בינם לבין יזמיו". הוא הדגיש כי הנתבעים לא הציגו חלופה קונקרטית אחרת ולא הראו יזם מוכן לבצע את הפרויקט בתנאים טובים יותר.
