"שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו"

"רק דיברתי", אנחנו נוהגים לומר ולרוב בצדק. ההלכה היהודית כמעט ואינה מענישה על דיבורים. החוק הישראלי מחמיר יותר: יש עבירות של העלבת עובד ציבור, איום על עובד ציבור, הסתה לאלימות, הסתה לגזענות, מסירת מידע לאויב - שאת כולן ניתן לבצע בדיבור בלבד, ללא צורך בכתיבה או במעשה פיזי. אבל החוק מכיר בכך שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי, שאינו רק יסוד-היסודות של הדמוקרטיה אלא גם מותר האדם מן הבהמה, ולכן ניהול הליכים פליליים בעבירות אלו מותנה באישורים מהדרגים הבכירים ביותר ונעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים.

ובכל זאת, גם אם אין ענישה בידי בית דין של בשר ודם - היהדות מעניקה חשיבות עצומה לדיבור. פרשת השבוע הקרובה, פרשת "מטות", פותחת בדיני נדרים ומקדישה פסוקים רבים לחובתו של האדם לקיים את מוצא פיו. ר' יהודה הנשיא הקדיש לנושא שתיים ממסכתות המשנה - נדרים ושבועות - ובגמרא הן תופסות עשרות דפים. מדוע? משום שכאמור זה מה שמבדיל את האדם מיתר בעלי החיים. "ויהי האדם לנפש חיה" - מתרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", לנפש מדברת.

החומרה הזאת באה לידי ביטוי הלכתי בהמשך דבריו של הרמב"ם על עבירות הלשון השכיחות ביותר - רכילות ולשון הרע. וכך הוא אומר: "אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם". לשון הרע – דברי גנאי על אדם אחר, אפילו אם זו האמת – חמורה כמו שלוש העבירות החמורות ביותר יחדיו, אלו שהדין בהן הוא "ייהרג ובל יעבור".

והרמב"ם ממשיך: "ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כפר בעיקר [בקב"ה]... ועוד אמרו חכמים: שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו. והמקבלו יתר מן האומרו". זה ממש לא "רק דיברתי".

נראה שאין הכוונה ל"הורגת" במובן של ענישה, כי מה אשם מי שדיברו עליו, אלא במובן של תוצאה: האומר דן את עצמו למיתה משום שדיבר, המקבל חמור עוד יותר משום שבלעדיו הלשון הרע לא הייתה נאמרת, ומי שנאמר עליו - עלול להיות מחוסל כלכלית, חברתית ואפילו פיזית בגלל הדברים. אולי בגלל זה החטא כל כך חמור: משום שתוצאותיו עלולות להיות הרסניות, בעוד הנפגע כלל אינו יודע ואינו יכול להתגונן.