ביהמ"ש התיר לפנות מיידית בדואים שפלשו לבקעת קנאים במדבר יהודה

פולשים בדואים לבקעת קנאים במדבר יהודה חייבים לפנות אותה מיידית, ויש להרוס את המבנים שהוקמו בה. כך קובע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדחותו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר. הבקעה מצויה בשולי דרום מדבר יהודה, וקרויה על שם הקנאים שפעלו באיזור במרד הגדול נגד הרומאים (במאה הראשונה לספירה). פסק הדין ניתן בידי השופטים עמית כהן, גיל דניאל ויעקב דנינו.

בית משפט השלום קבע, כי התושבים השתמשו במקרקעין כבני רשות החל משנת 1984. המדינה הציעה להם פתרונות דיור חלופיים, והם דחו אותם. הרשות שניתנה למערערים היא רשות הדירה והם לא קיבלו הבטחה שלטונית מחייבת. כמו כן נדחו טענות תכנוניות שלהם, תוך שנקבע שאם הם מבקשים לתקוף החלטות מנהליות של רמ"י, העוסקות בלב מהותה של הסמכות השלטונית, עליהם לעשות זאת בפני הערכאה המנהלית המוסמכת.

פסק הדין בעניינם של פולשים אלה הסתמך על פסק דין בנסיבות כמעט זהות, שאושרר בידי בית המשפט העליון. המערערים טענו שעניינם שונה מאותו מקרה, אך בית המשפט המחוזי דחה גישה זו. השופטים הציעו להם ארבעה חודשים נוספים להתארגנות לפינוי הקרקע, כאשר המועד המקורי שנקבע היה 30.6.26; הם דחו את ההצעה.

לדברי המחוזי, אין כאמור בסיס לטענה שיש להבחין בין מקרה זה לבין קודמיו. הוא שב ומדגיש, כי המדינה אינה צריכה להוכיח שקיים צורך תכנוני כדי לפנות פולשים מקרקעות שבבעלותה, והיא רשאית לעשות זאת גם בלא צורך שכזה. השופטים מוסיפים: מדובר ב"אחד ממקבצי בנייה בלתי חוקיים המצויים בבקעת קנאים, על אדמות מדינה. בנסיבות אלה, תביעה זו הוגשה במסגרת פעילות שתכליתה 'אכיפה תומכת הסדרה', בהתאם להחלטת הממשלה, מתוך מגמה להסדיר ריכוזי אוכלוסייה המתגוררים שלא כדין על אדמות מדינה, ולקדם הסדרת התיישבותם ביישובי קבע.

בהתאם להחלטת הממשלה

"מקובלת עלינו, אפוא, עמדת המדינה לפיה מאחר שתביעה זו משרתת את מדיניות החלטת הממשלה, אזי למרות שאין המדינה חייבת להציג צורך תכנוני כאמור, הרי עלה בידה להצביע על צורך תכנוני לגיטימי התואם את החלטת הממשלה. ככל שהמערערים חפצו לתקוף את מדיניות הממשלה בסוגיית הסדרת התיישבות הבדואים בנגב, היה בכוחם להגיש עתירה מתאימה. אין לאפשר למערערים תקיפה עקיפה של החלטת ממשלה, שככלל אין מקומה להתברר כטענת הגנה במסגרת תביעת פינוי אזרחית".

בית המשפט מדגיש: "סוגיית הסדרת התיישבות הבדואים בנגב שימשה יסוד להחלטות שיפוטיות רבות, אשר המכנה המשותף ביניהם זיהה את ההכרח שלא להתערב בעמדת המדינה לממש החלטותיה לאורך השנים לשם קידום הסדרת ההתיישבות על מנת להשיג תכליות בעלות אפקט מצטבר".

רמ"י הדגישה, כי הפתרון שהציעה לפולשים - להתיישב ביישוב מרעית - עודנו בתוקף. "אם לא היו המערערים מתעקשים ומסרבים לקבל פתרונות חלופיים שהוצעו להם, יכולים היו הם להגיע להסכמות אשר היו משפרות את מצבם באופן משמעותי. אולם, המערערים דחו כל הצעה שהוצעה להם, למעט הסדרת התיישבותם במקרקעין". בכל מקרה, כפי שקבע בית המשפט העליון, "אין להתלות את פינויים של מחזיקים שלא כדין במקרקעי הציבור או להשהות את מועד ביצועו בשל העדר פתרון אכלוס קונקרטי וזמין עבורם". הפולשים חויבו בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל. את הפולשים ייצגו עוה"ד מוחמד ג'בארין ומרוואן אבו-פריחה, ואת המדינה - עו"ד תהילה שמשון.