הנאמן ביקש לבטל העברת נכסים בין בני זוג אחרי 20 שנה - ונדחה
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הנאמן בפשיטת הרגל של אסנת אשל לקבוע, כי הבריחה נכסים לבעלה לשעבר בשנת 2007 - שש שנים לפני שנכנסה להליכי חדלות הפרעון
שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, צבייה גרדשטיין-פפקין, דחתה את בקשתו של עו"ד שי גרוס לבטל העברת נכסים בין בני הזוג לשעבר אסנת אשל ויעקב אשל. גרוס, הנאמן בפשיטת הרגל של אסנת, ביקש לבטל העברות שבוצעו בשנת 2007 במסגרת הסכם גירושין שאושר בידי בית המשפט למשפחה, כאשר טען שאסנת העבירה ליעקב נכסים בשווי 3 מיליון שקל תמורת 220,000 דולר בלבד.
אשל התחתנו בשנת 1976 וצברו נכסי מקרקעין רבים, כולל אלה שאליהם התייחס הסכם הגירושין: בית, דירה, משרד וחנות בפתח תקווה; משרד וחלק מבניין בתל אביב; דירה בבאר שבע; ומניה בקאנטרי קלאב. תחילה חולקו כל הנכסים בין השניים ושני ילדיהם, ובהמשך הוכנסו בו שינויים. בשנת 2009 הקימה אסנת עסק לייבוא אישי של רכב יחד עם בן זוגה החדש, הוא קרס והיא נכנסה ב-2013 להליכי חדלות פרעון בשל חובות בסך 3.7 מיליון שקל.
גרוס טען, כי כבר בשנת 2007 הייתה אסנת חדלת פרעון וכי הנכסים הועברו ליעקב בתמורה שולית, ולכן ביקש לבטל אותה כך שהם ייכנסו לקופת הנאמנות וישמשו לפרעון החובות. אסנת ויעקב טענו, כי ההעברות היו במחירים ריאליים לנוכח החובות שרבצו על חלק מן הנכסים, וכי אסנת הייתה ברת פרעון (סולבנטית) במועד ההעברה. לדברי יעקב, הנכסים היו שווים מיליון דולר, היו עליהם משכנתאות והתחייבויות ב-455,000 דולר, ואסנת קיבלה 220,000 דולר - בדיוק החלק שנקבע בהסכם (38.5% מהשווי נטו).
הייתה ברת פרעון בעת ההעברה
גרדשטיין-פפקין מציינת, כי מדובר בבקשה לביטול הענקה משנת 2007 ועשר שנים לאחר שגרוס החל לעסוק בנושא, כך שברור שהתמונה העובדתית והממוסמכת אינה מלאה. היא בחנה אחד לאחד את שווי הנכסים שהועברו, על סמך ההערכות של משרד השמאים האושנר לגבי חלק מהם שנעשו עוד ב-2005. גרדשטיין-פפקין מצאה, כי אסנת אמורה הייתה לקבל 258,500 דולר; היא קיבלה 15% פחות - פער סביר לנוכח רצונה להשתחרר מהנישואין ולסיים את הסכסוך.
"ליבת המחלוקת בהליך זה התמקדה בשאלת כושר פירעונה (סולבנטיות) של החייבת במועדים הרלוונטיים בשנת 2007. לשם בחינת סוגיה זו, הוגשו לעיוני מאות עמודי דפי בנק ודוחות כספיים המלמדים על תזרימי המזומנים של החייבת באותה עת", ממשיכה גרדשטיין-פפקין. היא קובעת, כי אסנת הייתה ברת פרעון באותה עת, וכי ההליך נפתח כאמור בשנת 2013 בשל חובות שנצברו בשנתיים הקודמות - ולא בעשור שלפני כן.
גרדשטיין-פפקין מוסיפה: "הבקשה לביטול הענקה הוגשה שנים רבות לאחר מכן - ועל כן לא ניתן להטיל על החייבת את תוצאות השיהוי או העדר המצאת כל המסמכים... שיהוי זה, שחלקו בשל הנאמן עצמו, מעבר לכך שמונע למעשה מתן הפטר לחייבת, פוגע ביכולת השחזור הראייתית של הצדדים ואין להטילו על החייבת, שעשתה מאמצים (כך עולה מכלל המסמכים שכן הונחו לפנַי) לצרף את כל דפי החשבונות והנתונים שהועברו אליה מהבנקים".
לבסוף קובעת גרדשטיין-פפקין: "הסכם איזון המשאבים נכרת בתום לב מוחלט במסגרת הליכי גירושין קשים ותחת פיקוחו הצמוד של בית המשפט למשפחה, לפיכך יש לקבוע שהתמורה שקיבלה החייבת היוותה תמורה מסחרית סבירה והולמת בנסיבות העניין". גרוס חויב בתשלום הוצאות בסך 5,000 שקל.
