אותות ומופתים של נביא אינם מעניקים סמכות לפעול בניגוד לתורה

מי שראוי לנבואה ומבצע אות ומופת - סימן שהוא נביא, ראינו בפעם הקודמת. אבל הרמב"ם מסייג באריכות: כל זה - בתנאי שהוא אינו מבקש להכחיש את התורה. מדוע? משום שנבואתו של משה ואמיתות דבריו לא היו תלויים באותות ומופתים, ולכן אין בכוחם של כאלה לסתור אותם.

"משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בְּלָאט [בכשפים] וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר - לפי הצורך עשאן, לא להביא ראיה על הנבואה: צרך להשקיע את המצריים - קרע את הים והצלילם בו; צרכנו למזון - הוריד לנו המן; צמאו - בקע להם את האבן; כפרו בו עדת קרח - בלעה אותם הארץ. וכן שאר כל האותות.

"ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש הקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים". בכך הולך הרמב"ם בעקבות ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, בו הוא מסביר מדוע תורתנו אמת: משום שהיא ניתנה במעמד פומבי לעיני מיליוני אנשים, ולא בגילוי אלוהי נטען לאדם אחד ובסתר. הללו סיפרו לבניהם שסיפרו לבניהם; אי-אפשר להנציח זאת אלמלא מדובר באמת לאמיתה.

אבל לפני מעמד הר סיני נאמר במפורש, בתחילת שליחותו של משה, שהאמינו בו לאחר שעשה אותות? ועל שפת סוף הרי האמונה הייתה בזכות הנס? משיב הרמב"ם בציטוט דברי ה' למשה לפני מתן תורה: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם", ומוכיח: "מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

מכאן נובע הכלל החשוב: "לפיכך, אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבינו - אין שומעין לו, ואנו יודעין בייחוד [בבירור] שאותן האותות בְּלָאט וכישוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך [נשווה] אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה כמו ששמע הוא". ויש לרמב"ם עוד נקודה הגיונית ביותר: התורה היא שציוותה להאמין לנביא הנותן אות ומופת - והרי התורה ניתנה בידי משה, ומכאן שאין היא מצווה להאמין לנביא הפועל נגדה (הלכות יסודי התורה, פרק ח').