ויתרה על הכתובה כדי לקבל גט, ואחרי שבועיים התחרטה
אם לשמונה ילדים הגיעה לדיון בבית הדין הרבני האזורי בלי עורך הדין שלה, אמרה שהיא מוותרת על הכתובה "בלב שלם" וקיבלה גט עוד באותו היום. אחרי שבועיים היא ניסתה לבטל את הוויתור. בית הדין הרבני הגדול בירושלים דחה את הערעור שלה כבר בשלב הראשון, בלי לדון בטענות
עצמן, וקבע שמדובר ב"שיהוי ניכר ולא מתקבל על הדעת"
איך אשה שמתעקשת לקבל את הכתובה שלה מגיעה, בתוך דקות ספורות, להצהרה "אני מוותרת על כתובה בלב שלם"? ואם היא התחרטה, כמה זמן יש לה לנסות לחזור בה? בית הדין הרבני הגדול בירושלים ענה על השאלות האלה באחרונה. התשובה לא היתה טובה עבור האשה.
בני הזוג נישאו ב-2008, ויש להם שמונה ילדים קטינים. בתחילת נובמבר 2025 הם הגישו ביחד בקשה מוסכמת להתגרש, ובה האשה הצהירה כי היא מוותרת על הכתובה. אבל ב-16 בנובמבר היא חזרה בה וסירבה להתגרש. במרץ השנה הגיש הבעל תביעת גירושים, וב-30 באפריל התקיים דיון בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה.
לדיון הזה הגיעה האשה בלי עורך דין, ואילו הבעל הגיע מיוצג. עמדתו היתה פשוטה: הוא מוכן לתת גט מיד, אבל רק אם היא מוותרת על הכתובה. אם היא מתעקשת על הכתובה, קודם יתקיים דיון הוכחות בעניין הזה, והגט יחכה עד לאחריו. הפרוטוקול, שהובא בהחלטה במלואו, מראה כמה הדיון היה טעון. בהתחלה האשה עמדה על שלה: "אם רוצים להשאיר אותי מחוסרת-כל, הבית הלך לכינוס נכסים כי הוא לא שילם משכנתא". היא סיפרה שגם בפעם הקודמת שהיא חתמה על ויתור "לחצו אותי לחתום, הסכמתי כי הילדים היו נגד עיני", והוסיפה כי "הוא רימה אותי, הוא הכניס אותי לחובות".
הדיינים הסבירו לה שלפי סדרי הדין, הבעל רשאי לבקש שהדיון בכתובה יתקיים לפני הגט. היא השיבה: "אז שיישאר נשוי, לא ממהרת, מה אני ממהרת? שיישאר נשוי, אני עומדת על כתובה, לקח לי הכל - גם את הבית". אבל כמה שורות אחר כך הכיוון התהפך. "אני מוותרת על כתובה", היא אמרה. בית הדין עצר אותה: "גברת, את צריכה לקבל החלטה". והיא השיבה: "אני מוותרת על כתובה בלב שלם! מוותרת על כתובה! השם ישלח לי את הסכומים ממקום אחר. מתנה ממני אליך". כשהדיינים ביקשו שתפעל "בשיקול דעת", והיא ענתה כי "יש לי שיקול דעת, סומכת על בורא עולם שיסדר אותי". אחרי שהוקרא לה נוסח ההחלטה, היא הוסיפה כי "בסדר גמור, בלב שלם, ממש בלב שלם". באותו יום ניתן פסק דין לגירושים, נרשם הוויתור על הכתובה והגט סודר.
עורך הדין "נזכר" אחרי שבועיים
ב-13 במאי הגיש עורך הדין של האשה בקשה לבטל את הוויתור ולקיים דיון הוכחות בעניין הכתובה. בית הדין האזורי דחה את הבקשה, ואף מתח ביקורת על עורך הדין. "האשה הבינה היטב את משמעות הוויתור, וזאת בניגוד לטענות המופרכות של עורך דינה", נכתב בהחלטה. בית הדין הוסיף שעורך הדין "נזכר רק לאחר שבועיים ממתן פסק הדין שהאישה אינה מוותרת על כתובתה". לדברי הדיינים, הוא לא הגיע לדיון וגם לא ביקש לדחות אותו, "על אחריותו בלבד", ו"למצער, אם אינו מופיע בדיון - שינחה את מרשתו שלא תסכים לוותר על כתובתה".
האשה ערערה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הטענה המרכזית שלה היתה שאין משמעות לוויתור, משום שלא היה לה עורך דין בדיון. אבל לפני שיהיה ניתן לדון בטענה הזאת, היה צריך לבדוק אם הערעור הוגש בזמן. לפי האשה, הזמן להגשת ערעור מתחיל להיספר מההחלטה האחרונה, זו שדחתה את בקשת הביטול. הרב צבי בן יעקב דחה את הטענה, ונשען על פסיקה של בג"ץ, שלפיה בקשה לדון מחדש בפסק דין אינה יכולה "לטעון מחדש את שעון הזמן" להגשת ערעור. בג"ץ הסביר את ההיגיון של הכלל הזה: למנוע מצב שבו מי שרוצה עוד זמן לערער מגיש "בקשות לעיון חוזר בטענות שונות ומשונות", ואחרי שהן נדחות מערער על החלטות שכבר נהפכו לסופיות, "גם אם יהיה זה לאחר כמה שנים".
לכן הספירה מתחילה מ-30 באפריל, ומהמועד זה עברו 80 יום עד לפגרת בית הדין, ויותר מ-110 יום עד שהוגש הערעור. בית הדין הוסיף שגם לפי השיטה של האשה המצב לא משתנה: לפי אתר בית הדין, עורך הדין שלה צפה בהחלטה האחרונה ב-24 במאי ב-13:18. גם מאז עברו כ-60 יום עד הפגרה, ויותר מ-90 יום עד להגשת הערעור - "פי שלושה מהקבוע בתקנה קל"ח לתקנות הדיון".
קיבלה את מה שרצתה
בית הדין הדגיש שגם בלי עניין המועדים, אין סיבה לשנות את ההחלטה. לפי ההחלטה, אף שלא היה לה עורך דין, האשה "ייצגה את עצמה ועמדותיה בצורה המיטבית ביותר". בית הדין האזורי לא מיהר לסיים את הדיון ווידא שהיא מוותרת בלב שלם. מעבר לזה, היא קיבלה תמורה לוויתור: "גט בו ביום, כפי שרצתה". לכן נקבע שהאשה "אינה יכולה להלין על ביצועו".
בסופו של דבר הערעור של האשה נדחה על הסף. "הרבה מאד לפנים משורת הדין", כלומר כמחווה שמעבר למה שהחוק מחייב את בית הדין לפסוק, האשה לא חויבה לשלם הוצאות משפט.
