בוכים

זה לא שבקשת רצו שתצפו בסרט: כמו שכתבתי אתמול, סגרו איתו פינה בחמישים דקות לחצות. גם יצאו צדיקים, גם לא הפריעו לאסי עזר לנהל ראיונות עומק עם צוות הוגי הדעות שלו.

מי שצפה, ולא משנה מה דעותיו הפוליטיות, בכה. כי זה סרט רגשי, שנוגע בבלוטת הדמעות, לא בשום מקום בר ניתוח. הכאב של אותן נערות, שנובע מאמונתן הלוהטת בצדקת דרכן, אמונה שעל ברכיה התחנכו מיום הולדתן הוא אמיתי, גדול ונורא. הדבקות בה הן שרות את התפילות - מדבקת. לא רק אני בכיתי בבית. גם השוטרות והחיילות שהיו שם עמדו ובכו. אחת השוטרות אפילו מלמלה את התפילה יחד עם הנערות. צרור מפרשן את הפוליטיקה שמסביב, את כל מה שקרה פה, על פי דרכו: ישראל היא אימפריה, אריק שרון מלך, וכל ההתנהלות המקומית היא של רודנות שבעה ומנוכרת לסביבה. קטע מהסרט בנרג'.

טסלר טוען שההסברים על התפילות מיותרים. הם לא. הם מיותרים אולי למי ששוחים בחומר, אבל לא למיליוני הבורים (כולל אני) שבסביבה. עוד טוען טסלר כי מגיע לצרור פרס הסרט התיעודי של השנה. למה, צפה הוא בכל הסרטים?

נופר סיני טוענת בידיעות שמדובר בסרט על בכי.

דורון ברוש במעריב חושב שהסרט מדבר על כאב, וכמוצר לוואי על עליבות הנוער החילוני אל מול זה הדתי.

מורן שריר שמע בתפילת הנערות "קקופוניה נוראית". מומלצת בדיקת שמיעה בדחיפות.

שיר זיו בישראל היום - התעלמה מהסרט.

עצומת אריאל

איך דוחפים לילדים שלכם מותגים

בחיל הים מתעצבנים

פוצחה פרשת האגוז הצרפתי