אצבעות שחורות 20.8.10

אלפי המילים בסו"ש על המסמך מדכאות את הנשמה. כולה מלחמות אגו ומעמד וברוגזים כמותם אפשר למצוא בכל גן עירוני. החלק המעציב הוא כמובן שזה קורה בצבא, ומי יודע עד כמה כל זה עלול להשפיע על החלטות חשובות עד הרות גורל. מאחר שבסופשבוע נוספו עוד שני שמות חדשים לקלחת, גבי סיבוני ובועז הרפז, עשרות הטקסטים שנכתבו על הפרשה כבר לא מאוד מעניינים.

החשוד

זה התחיל אמש כשהוצא צו מעצר נגד החשוד. ("קצין מילואים בדרג ביניים ואיש עסקים") בשעה 19:51 מפרסם ynet ששמו של החשוד בזיוף הוא ב' בשעה 22:00 מפרסם קול ישראל שהשם הוא ב"ה בשעה 22:35 מפרסם nrg את השם המלא - בועז הרפז מכאן נפרץ הסכר וכל שאר האתרים ותחנות הרדיו מתייחסים לשם המלא, חוץ מ-ynet שממשיך לכנות אותו ב'. מה שיפה זה שבאתר כתוב בפירוש שזה ראיון לידיעות (יוסי יהושוע), שזו תמציתו, ושמחר יתפרסם הראיון המלא.

מי שמע עד היום על בועז הרפז? מצאתי ארבעה בועז הרפז בפייסבוק. אף אחד לא מתאים לפרופיל. לא מצאתי תמונות.

המפיץ

גבי סיבוני, הראיון עם יאיר לפיד. ה-11 וחצי דקות האלו בלתי מהודקות בלשון עדינה, והחזרה על השאלות והתשובות מעצבנת. אולי זו טקטיקה טובה לחקירה, אבל לא לראיון של שישי בערב. "מה זה מזויף? התוכן לא מזויף והמציאות שנגזרה ממנו היא אמיתית", אומר גם כאן סיבוני, וצודק. נכון, זיוף במובן זה שיצא רשמית ממשרדי ארד תקשורת. לא זיוף באשר לתוכן ולכך שהוא מדריך פעולה.

אמנון אברמוביץ' לא דיבר כמעט אמש. תוס': תזכורת לדבריו מ-7 באוגוסט: "אני ערב למקור. המקור הוא אמין, סולידי ומחוץ לסצנה. מחוץ לסצנה. נטול אינטרס בעניין הזה...." ברצי?

יוסי דר קורא לחקור את סיבוני על היותו "מקור אמין ופורה" לאברמוביץ ב-30 השנים האחרונות.

והנה, יואב יצחק מתייחס לטענה שלו, שבניהו הוא החשוד המרכזי. טענתו היא, עדיין, שבניהו חותר תחת ברק. הוא ממש לא מרגיש צורך להתנצל, ואומר שזו הייתה המציאות בזמן נתון. אבל למה חשוד? הרי העברת המסמך אינה בגדר עבירה משום סוג שהוא? לדעת יצחק, "העברת מסמך מצד עובד ציבור ו/או עובד מדינה, קל וחומר כאשר מדובר במסמך שנועד לפגוע בברק-גלנט, הינה עבירה של הפרת אמונים".

המוסף לשבת

על פי סקר המוסף, 27% מהציבור אומרים שאמונם באלופי צה"ל נפגע. מחיר קטן מאוד אחרי הילולת השבועיים האחרונים. זאת ועוד: ואם האמון נפגע, אז מה? הציבור לא ישתתף בבחירות הרמטכ"ל הבא? נחמדה הכותרת "פילים בקנה" כשבתצלום אשכנזי מחפש פילים בקנה, אף שהיא הכי לא מתחכמת ומתארת את התצלום אחד לאחד.

השנה החמישית אני לא מבינה. למה הפרשנים (נניח ברנע) טוענים שאשכנזי רצה שנה חמישית? הרי זה הכי לא מקובל. מה הביא אותו לחשוב שדווקא הוא, עם יחסיו הגרועים עם ברק יקבל עוד שנה? לא שאני פרשנית צבאית, חלילה לי, ולא שאני מבינה הכל. אבל מה הסיבה?

כתבה מעניינת של אריאלה רינגל הופמן על הדוברים והיחצנים בשירות מילואים וגם כותרת מצוינת, "מוכרי הפלאפל".

אורי משגב במדור יפה המנתח את התצלום של עדן אברג'יל עם העצורים מכוסי העיניים. הוא קורא לזה "הבנאליות של הכיבוש", מתאר את השלווה הסטואית בה יושבים העצורים ועוד ועוד. התמונה המככבת במדור היא זו של אברג'יל מפייסבוק. התמונה האישית שלה, שחברה שלה צילמה. מישהו ביקש ממנה אישור להשתמש בה? מישהו חשב לכתוב את שם הצלמת? לשלם לה על כך? סתם למשל כזה? או שבגלל שכל העולם כל כך הזדעזע נשכחו הפרטים הקטנים האלו?

שרה איברהים, עיתונאית פקיסטנית כותבת מהמדינה מוכת השיטפון.

מוספשבוע

רותם סלע בכתבה דומה לזו של אריאלה רינגל הופמן, המשייטת באותו תחום, על עולמם הסודי של היועצים האסטרטגיים.

נדב איל על הפרויקט המטופש של מיתוג המדינה בו יושקעו מאה מיליון שקל.

ישראל היום

נחמדה הקריקטורה של שלמה כהן.

דרור אידר מתעקש ש"במקביל למנגנון ההדרה הזה, שבו דוחים מרצים מצוינים רק משום השתייכותם לשבט הלא נכון לכאורה, יש מנגנון האדרה שבו מאדירים שמם של חלק מהמרצים בינוניים ומטה, והופכים אותם לאושיות תרבות, בעיקר בשל השתייכותם לשבט עם הדעות הנכונות"

גם זהבה גלאון כותבת על עדן אברג'יל. "התצלומים... הם אילוסטרציה אותנטית לדו"ח שוברות שתיקה. מחברות הדו"ח ביקשו להסתכל לנו בעיניים, לגרום לנו להתחלחל מהמחיר האישי והמוסרי שהן משלמות יום יום על השירות בשטחים. לעומתן, עדן המחויכת במדים, אינה חשה אי נוחות לצד הפלשתיני שעיניו קשורות. אך ממש כמו שוברות שתיקה גם היא הוכחה חיה לכך שצה"ל אינו צריך להיות שם, ושהכיבוש, זה מכבר, היה חייב להסתיים".

ישראל שישבת בוחר בשני ימי הולדת (אלוהים ישמור, כל העולם נולד באוגוסט) לכתבות מפתח: האחת, אייל גולן חוגג 40 ומככב בשער, והשנייה, קלאודיה שיפר, כנ"ל, בשער התרבות.

הארץ

בניגוד לנטע אלכסנדר, אני לא חושבת שהעובדה שדודו טופז התאבד לפנות בוקר קשורה לכך שהעיתונים כבר ירדו לדפוס. מן הסתם זו שעה בה השמירה בכלא רופפת יותר, ואולי זו גם שעה בה יותר אנשים נוטים להתאבד מבחינת תזרים הכימיקלים במוח. מעולם גם לא שמעתי מישהו שנשאל איפה היה כשטופז התאבד. להבדיל מקנדי או מרבין, זה ממש לא מעניין, עם כל הכבוד להיותו אייקון בידור, תרבות או מה שתרצו.

עורך מוסף הארץ, שי גולדן, נסע ללוס אנג'לס כדי לפגוש את כוכבי הסדרה מד מן, ובעיקר את ג'נוארי ג'ונס, וזו גם כתבת השער. 5,000 (תיקון, 15:32: אוקיי, פחות, אבל עדיין) מילים על אייקון תרבות? הרבה יותר מדי. אני בטוחה שגולדן העורך לא היה מאפשר זאת. מעניין מה יגידו קוראי הארץ על תנוחת האוננות של ג'ונס, מתוך הקטלוג של אברקרומבי אנד פיץ', קטלוג שנחרש במוסף (שבוע שעבר כתבה על גברבריו העירומים).

מיילבק/ דפי קודיש-וייכרט "זכינו לקרוא על הפנטזיות של גולדן הרבה יותר מדי, בעיקר אפרופו קישור השם של ג'נוארי ג'ונס לכוכבניות פורנו שונות. ניחא. אבל אין עורך שיבדוק אותו? אחרי שהוא מתאר את מחלקת המחקר של הסדרה, שמוודאת את הדיוק ההיסטורי של הבגדים, הרהיטים, המוסיקה ושאר הפרטים, לא יכלו להגיד לו שג'ורג' קלוני היה באי.אר ארבע וחצי עונות ולא עונה אחת בקושי? ואם כבר, אז למה ההשוואה הזו בין ג'ון האם לקלוני חוזרת גם ב7 לילות? לא היו עוד גברים שווים בסדרות טלוויזיה?"

פרופ' אריה בן נאים, טייס לשעבר, התחתן עם אישה שנולדה בפיליפינים, ואפילו התגיירה בשבילו. סיפור שמח עם סוף לא אופטימי.

בועדת המדרוג מוקעים אנשים עם תוכניות חיסכון. למה?

7 לילות

מתקפת היחצ של מד מן נמשכת. טל אוריון גרלוי מלוס אנג'לס ראיינה את ג'ון האם, הוא דון דרייפר. פה תודה לאל מסתפקים בכפולה. אף אחד לא דוהר על החמשתלפים מילה.

זה לא משונה שלקרן פלס (זו שאמרה שהאינטרנט הוא זבל) יש מדור ב-7 ימים וגם ראיון שער ב-7 לילות? כאילו מה, ישאלו אותה שאלות חודרניות יותר מ"את יכולה להשיג כמעט כל גבר שאת רוצה" ו"גברים מתחילים איתך?"

7 ימים

יש לציין שאלי ישי היה מאוד משכנע ואנושי בראיון שלו עם לפיד.

התעלפתי מכך שליצחק (יצה) יעקב יש בלוג, הנקרא הסקפטי המשופשף. לא ממש הבנתי את מהות ותוכן הבלוג. אבל אולי יש מי שכן מבין. יצה מתראיין לרגל ממלכת הסוד של ניר טויב שישודר הערב בערוץ 8 של הוט. כזכור, כל פרשיית הריגול הזו החלה מראיון שנתן לרונן ברגמן. הראיון הנוכחי הוא לעמוס שביט, אחרי שמונה שנות שתיקה, וברגמן תורם בוקסיה שנפתחת כך: "לא עיתונאי החצר של יחיאל חורב, לא מלחכי הפנכה, לא הדוברים של משרד המשפטים ומערכת הביטחון ולא היחצנים מטעם או המקורבים בכוח - את המציאות הם לא יצליחו לשנות". אין דבר מסעיר בראיון. יצה חוזר ואומר שלא גילה שום סוד מדינה, מאחר שהכל היה ידוע. חורב לא רצה להגיב לכתבה, בנימוק שכבר אמר הכל קודם לכן. צוהר לסרט שישודר הערב.

סחף אותי הראיון של אמירה לם עם ד"ר נורית גרץ, אלמנתנו של עמוס קינן, שנפטר לפני שנה. גם הכותרת, "מקוננת", מצוינת.

גרץ על ספרות: "הספרות לא איבדה את חשיבותה. להפך, היא פועלת כאיזשהו משקל נגד התרבות העכשווית. אם תשימי לב, חלק גדול מהספרים שפורסמו בזמן האחרון הולכים אחורה במסע אל ההיסטוריה. הספרות הזאת, שסוחפת איתה גם את הקולנוע, היא מרד רב עוצמה בתרבות השוט הקצר, התזזיתי, בריגושים המיידיים החולפים של הישרדות, בשיאים הדרמטיים המחפשים את האהבה, הנפילה, המין והמוות שממלאים את העיתונות. היא מחפשת את מה שמעבר להווה, כך שהספרות הזו לא רק שלא איבדה את כוחה אלא שהיא אולי התקווה האמיתית לעתיד שלנו כאן".

שאול יהלום רודף אותי והיום, בציור השבועי לילד של ג'קי: "בהגיען למצוות, זיכו סבתא נאוה וסבא שאול יהלום את הנכדות המתוקות יובל ונעה בטיול לונדון ופריז, לחגוג את האירוע. במהלך סיור בעיר האורות נעלמה לה לפתע נעה. התוכלו להשיבה לחיק משפחתה?"

מי היה מאמין שזירת היח"צ חלחלה גם לג'קי: "האמן המחונן, ניסים חזקיהו, הוא האיש שבזכותו אנו נפגשים מדי שנה בפסטיבל הקומיקס, הקריקטורות והאנימציה. באירוע הפתיחה, כשניסים ניצב לפני הקהל, הבחין מישהו מהנוכחים כי חסרה לו אחת מנעליו. התוכלו למצאה עבורו?"

מוסף כלכליסט

מתברר שלשקר יש פרצוף.

הרכבת הקלה

אחרי שהתבשרנו שהשקת הרכבת הקלה התל אביבית נדחתה למועד בלתי ידוע אחרי שהזכיין לא עמד במטלותיו, זוכה לכותרות גם הרכבת הירושלמית בעקבות סקר בו נשאלו הנוסעים העתידיים אם יהיו מוכנים לנסוע ברכבת אליה עולים בחופשיות גם יהודים וגם ערבים. שאלה קצת מפגרת, לא? את הרכבת צריך יהיה לאבטח איכשהו. אז מה זאת השאלה הזאת? וכי ערבים מנועים לעלות על אמצעי תחבורה אחרים בישראל?

ועוד בענייני תחבורה, מיילבק מ-a, בהתייחס לקישור מאתמול: אלוף גיורא רום על סיקור הארץ וגולן יוכפז את ענייני התעופה:

"רום הוא ראש רשות התעופה האזרחית, הגוף האחראי לרגולציה (או היעדרה), לאכיפה (שלא קיימת, כפי שהוכח), למחדלים (שקורים כמעט כל שבוע) ולתאונות (העתידיות, לא עלינו). הוא חוטף ביקורת על ימין ועל שמאל, יש דוח מבקר חמור ביותר שעומד להתפרסם, יש ועדה ממשלתית שקבעה שמצב הבטיחות האווירית בישראל בקאנטים (נכון, לא רק בגללו), אז מה הוא רוצה?"

צרות בכותרות

"הילד בן 30" (30 שנה למיטב, בית ההשקעות החמישי בגודלו בארץ, G) "סיפורי בדים" (מעצבי התלבושות חושפים סודות, G)

צרורות לכותרות

"פאריס, הילטון" (עופר אדרת, השבוע של הארץ, על הצרפתים שמילאו את שדותינו).

פייסבוק

יש טרנד כזה עכשיו, לשמוע מכל מרואיין מה היחסים שלו עם פייסבוק.

"יש לי כבר 5,000 חברים בפייסבוק. בגלל זה התפרסמתי. אני רוצה להיות חברה של כולם" (קרן פלס, 7 לילות)

"כל בוקר אני מניח תפילין וחוזר להיות מתנחל. איך שאני פותח את הפייסבוק אני חוזר להיות תל אביבי" (בשבקין, שם)

"זה דור שחי מעבר לגבולות וירטואליים, שהחברים שלו בפייסבוק הם באסמטרדם, בלונדון, בשיקגו, ובכל זאת גורלו ייקבע כאן, ולא לגמרי ברור לי איפה המולדת של הדור הזה" (נורית גרץ, 7 ימים).

בידוק עובדות

תוס': יועץ המדור לענייני ספורט מוסר:

אלון עידן כותב בע' 11 במוסף הארץ: "ביום שבת אברם גרנט באולד טראפורד נגד מנצ'סטר יונייטד".

זהו שלא. עידן שולח את גרנט למשחק חוץ במנצ'סטר, בזמן שווסטהאם בכלל מארחת היום את בולטון.

(אני מקווה שהבנתם, כי לי לקח כמה שעות להבין מה קרה).

תוס', 20:57: קוני מוס, יו"ר תא הכתבים הזרים החזיר את נשמתו לבורא. האדם שיתרגם לי את הנוסח הזה בחזרה למקור, לאנגלית, יזכה בסיאנס.

"מתא הכתבים הזרים נמסר: 'מוס היה אדם מקובל, נלחם על זכויות העיתונאים ועל הזכות לכיסוי באופן פתוח'".

לפני פיזור

קחו את היתושים האלו ממני.