1. ישראל היום. במקום הראשון, ובדרך להגדיל את הפער מהמקום השני, ידיעות אחרונות. לא, זו לא הייתה הפתעה. במעריב ידעו זה מכבר שהיומון המופץ חינם יהפוך לנקרא בארץ, אבל ברחוב מוזס נזכרו רק באיחור שהרכבת שלהם עדיין בתחנה. הקמפיין של ידיעות אחרונות בימים האחרונים, שכוון ישירות לישראל היום, הוא מעט מדי, מאוחר מדי ובעיקר פתטי מדי.

כצרכן תקשורת כפייתי אני קורא ישראל היום מדי יום. חלק החדשות שבו סביר, ולעיתים אפילו טוב. בכל הנוגע למגזינים, מהדורת סוף השבוע ושאר החלקים יש עוד הרבה מקום לשיפור. המון. לו אני אדלסון, הייתי מפנה כעת חלק נכבד מהכסף שיועד למסעות הפרסום הגדולים של השנה האחרונה, ומייעד אותו לכותבים איכותיים. הפער בין "שבעה ימים" לבין מהדורת סוף השבוע מספר את הסיפור כולו.

זו גם הסיבה שבענף הפרסום לא רושמים, עדיין, שינויים משמעותיים בהרגלי רכש המדיה. פרסומאים ששוחחתי איתם הבוקר אמרו כי כבר בשנה האחרונה החלו "לספור" את ישראל היום כחלק בלתי נפרד ממסעות פרסום ארציים, אולם ספינת הדגל של הפרסום בעיתונות הישראלית היא עדיין שבעה ימים.

מה יעשו בידיעות? יאמרו שישראל היום הוא עיתון ממומן שנועד לשרת אינטרסים פוליטיים (נכון בחלקו), יטענו שמה שמחולק ללא כסף לא שווה כסף (לא נכון), יטענו שהתוכן שלהם טוב יותר (נכון), ובעיקר יתקיפו את ישראל היום ואת פטרוניו הפוליטיים תחת כל עץ רענן.

אבל הנה מה שבידיעות צריכים לעשות, וקרוב לודאי שלא יעשו: להוזיל את מחיר העיתון לשקל אחד, לחלק אותו חינם בכמה שיותר מוקדים, להתחבר יותר לרחשי רוב העם מבחינה פוליטית, להפסיק להתנהג כ"עיתון של המדינה", ולהיכנס למוד תחרותי.

ישראל היום ניצח קודם כל ברמה השיווקית. בימים בהם כמעט כל תוכן אפשרי זמין באינטרנט חינם אין כל סיבה לשלם חמישה שקלים על עיתון.

2. מעריב ממשיך במגמת הירידה, למרות שזו נבלמה קצת. מניתוח הנתונים של TGI בשנתיים האחרונות, עולה כי מעריב נפגע מעלייתו של ישראל היום בצורה חזקה מזו של ידיעות. כעת מקווים ברחוב קרליבך שידיעות יעשה עבורם את העבודה, או את המלחמה. זה לא יקרה. מעריב של היום מדמם קצת פחות במישור הכלכלי, אבל במישור הרייטינג, הוא זקוק לטיפול שורש. הרכיב הכלכלי לא יספיק.

3. גלובס מאבד במחצית הראשונה של השנה קוראים. בתווך, גלובס עשה עבודה נהדרת בפייסבוק בחצי השנה האחרונה, ששאר אמצעי המדיה הישנה והחדשה יכולים רק להתקנא בה. אז גלובס הבין לאיפה נושבת הרוח, וכיוון את השבשבת בהתאם. אבל העיתונות הכתובה לא יכולה, עדיין, לעבור למרחב הווירטואלי של הפייסבוק, פשוט בגלל שמודל הרווח עדיין לא קיים שם. גלובס, כמו ידיעות אחרונות, מפסיד במלחמה בגלל כיסו של הקורא, לא בגלל עינו.

4. "כמה מאזינים לנו כעת", שאל רזי ברקאי את איתן כסיף, מנכ"ל טלסקר שביצעה את סקר ה-TGI, בתוכנית "מה בוער" הבוקר בגל"צ. כסיף, שלא לגמרי הבין את השאלה, זרק כי 75% מאזינים לרדיו. ברקאי עלץ. שנייה לאחר מכן, הבין כסיף את השאלה ברקאי, אמנם עיתונאי אבל עדיין צמא רייטינג ככל איש מדיה אלקטרונית אחר, התכוון לתוכניתו. כסיף תיקן את תשובתו, והסביר לברקאי שמדובר בכ-6% מכלל המדגם, כ-228 אלף איש.

הרדיו רושם ירידה לא חדה אך עקבית באחוזי ההאזנה. ההאזנה בשעות הפנאי בבית הולכת ודועכת. גם באוטו הולכת ויורדת ההאזנה עם חדירת הטכנולוגיה החדשה של נגני המדיה במכוניות. האם הרדיו איבד את מקומו על מפת המדיה? לא בטוח. כל עוד יש פקקים, תהיה דרישה לרדיו, תשאלו את גלגל"צ, התחנה המובילה בשיעור ההאזנה במדינה. אבל גם הרדיו יצטרך להמציא את עצמו מחדש: הסתמכות על עוגנים כגון חדשות ואקטואליה, לא תוכל לעצור את הסחף לאורך זמן, ואת הבידור, רוב המאזינים מקבלים במקומות אחרים.

5. מעל לכל אמצעי המדיה המסורתיים מרחף הצל המאיים של האינטרנט. מר ישראלי מקדיש לאינטרנט זמן שבועי כפול מזה שהוא מקדיש למדיה ה"ישנה". מה עושים? איך עושים? ושאלת השאלות: איך מרוויחים מזה כסף?

לא מעט גורואים של תקשורת ואינטרנט סבורים שהם יודעים את התשובה, אך בחיים האמיתיים, אף אחד עוד לא מצא את הנוסחה, גם לא אלה שמקבלים עמלות של 40 ו-50 אחוז על פרסום באינטרנט. התוכן הוא המלך והמלך הוא, נכון להיום, עירום מתשלום. החדשות, המוסיקה, הבידור, הקשרים החברתיים והרומנטיים חינם אין כסף, רק תקליקו. חברות ענק ששוות מיליארדים על הנייר בלי ערך ממשי בחיים האמיתיים. עולם ווירטואלי.