זה היה סיפור משפחתי מוכר ונפוץ: בני זוג צעירים, בתחילת דרכם, מנסים לקנות דירה שתשמש להם בית. ב-2016 הם רכשו דירה בשכונת הר חומה שבירושלים, והדרך למימון העסקה כללה שילוב של הון עצמי, משכנתא וסיוע כלשהו מההורים. אלא שעם פירוק הנישואים שנים לאחר מכן, נהפך אותו סיוע למוקד של תביעה קשה, כשאמו של הגרוש התעקשה כי מדובר בהלוואה שצריך להשיב, ואילו כלתה לשעבר טענה שהכסף ניתן כמתנה - בדיוק כפי שנוהגים הורים רבים שמעוניינים לעזור לילדיהם בשלב רכישת דירה.

התובעת, אמו של הבעל לשעבר, הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הסכם הלוואה שנחתם בינה לבין בנה מחייב גם את כלתה לשעבר. לטענתה, היא העבירה לבני הזוג 680 אלף שקל, ושני בני הזוג ידעו שמדובר בכסף שיש להשיבו לאחר מכירת הדירה. מנגד, הנתבעת טענה כי לא שמעה מעולם על כל הסכם כזה, לא חתמה עליו, ואף לא הוזמנה לחתום. לדבריה, כל הסיפור הומצא רק כשנישואיה הגיעו לקו הסיום, והיא מצאה את עצמה מול חזית מאוחדת של הגרוש שלה ואמו, בניסיון לדרוש ממנה מאות אלפי שקלים שלא היו ולא נבראו כחוב.

השופטת ריבי לב אוחיון, שדנה בתיק, בדקה את חומר הראיות שהוצג בפניה במשך חודשים, בחנה את העדויות ואת המסגרת המשפטית שמגדירה כיצד מתייחסים לכספים שהורים מעבירים לילדיָם ולבני זוגם במהלך הנישואים. בפסק דין מפורט ומנומק היא דחתה את התביעה, וקבעה כי לא הוכח שמדובר בהלוואה. "הכספים המדוברים שהועברו מהתובעת לנתבעים הם בגדר 'מתנה'", כתבה השופטת בהחלטתה, והבהירה כי התובעת לא הצליחה לסתור את חזקת המתנה המקובלת על פי הפסיקה.

המתווה המשפטי שבו השתמשה השופטת מבוסס על פסיקה עקבית של בתי המשפט, ולפיה כשהורים מעבירים כספים לילדיהם ולבני זוגם במהלך הנישואים, ההנחה היא שמדובר במתנה. כפי שציינה השופטת בפסק הדין שפורסם, "נקודת המוצא היא כי יש להחיל את 'חזקת המתנה', דהיינו יש להניח כי ההורים התכוונו להעניק מתנה לבני זוג, וזאת בשל יחסי הקרבה המיוחדים השוררים ביניהם". עוד היא הדגישה כי אין במשבר נישואים שפורץ בשלב מאוחר כדי להפוך את המתנה להלוואה בדיעבד.

• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנתבעת כלל לא ידעה על הפגישה אצל עורכת הדין

לאחר שקבעה את נקודת המוצא הנורמטיבית, עברה השופטת לבחון האם במקרה הספציפי הצליחה האם, התובעת, להביא ראיות שמסוגלות לסתור את החזקה. כאן בחנה השופטת לעומק את העדויות, ואת התמונה המורכבת שנפרשה בפניה בדיוני ההוכחות. אחד הממצאים המרכזיים שעלו מהעדויות היה העובדה שהנתבעת כלל לא ידעה על קיומה של פגישה אצל עורכת הדין אסתר טולידנו, קרובת משפחתה של התובעת, שבה נחתם ההסכם בין האם לבנה. התובעת עצמה הודתה כי לא טרחה ליידע את הנתבעת על הפגישה. בעדותה היא אף אמרה כי, "אני לא אמרתי לה, בעלה צריך להגיד לה". וכשנשאלה אם בדקה שהנתבעת אכן יודעת ומסכימה, טענה כי "הנתבע ניהל את העניין והנתבעת סמכה עליו".

גם הנתבע, בנה של התובעת והגרוש של הנתבעת, טען שהנתבעת ידעה לכאורה על ההסכם, אך לא הצליח להצביע על כל ראיה לכך. עדותו תוארה בפסק הדין כבלתי משכנעת, מתחמקת ורוויה סתירות. השופטת כתבה כי, "תשובות הנתבע היו מתחמקות, בלתי נהירות, ולרוב ניכר כי הוא מתקשה להשיב לשאלות". לנוכח זאת, בחר בית המשפט להעדיף את עדותה של הנתבעת, שהיתה ברורה, עקבית ומהימנה. הנתבעת העידה כי לאורך כל השנים סברה שמדובר במתנה שניתנה לבני הזוג לצורך רכישת הדירה. היא הסבירה כי התובעת התגאתה בסיוע שהעניקה להם, וכי מעולם - לא בשיחה, לא ברמז ולא במסמך - לא נאמר לה שעליהם להשיב את הכסף שניתן. "הפעם הראשונה שבה שמעתי שמדובר בהלוואה היתה רק בזמן הליכי הגירושים", העידה הנתבעת. השופטת קיבלה את הגרסה הזו, וקבעה כי אין מחלוקת על כך שהנתבעת לא ידעה על ההסכם בזמן אמת ולא הוצג בפניה כסכום שיש להשיבו.

גם עדותה של עורכת הדין טולידנו חיזקה את גרסת הנתבעת. עורכת הדין אישרה כי אכן ערכה את ההסכם במשרדה וכי ההסכם אותנטי, אך הסבירה כי מדובר היה ב"פגישה ספונטנית" וכי היא עצמה כלל לא בדקה אם הנתבעת מודעת לתוכנו. היא לא שוחחה עמה, לא התקשרה אליה, ולא וידאה את הסכמתה. העדות הזאת שימשה בסיס נוסף לקביעה שהנתבעת הושארה מחוץ לתמונה במועד החתימה.

• סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
• צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית

נקודה נוספת שחיזקה את המסקנה כי מדובר במתנה נגעה להתנהלות התובעת לאחר שנים, במסגרת סכסוך הגירושים. מתברר כי כשביקש הנתבע לרכוש את חלקה של הנתבעת בדירה המשותפת במסגרת ההליכים הרכושיים, היתה זו שוב התובעת שהעבירה סכום נכבד, של 300 אלף שקל, לצורך הרכישה, סכום שהגיע לנתבעת. השופטת ציינה בספקנות כי קשה לקבל את העובדה שהתובעת, שטוענת כי הנתבע חייב לה מאות אלפי שקלים מכוח ההסכם הראשון, תעביר לו סכום כה משמעותי נוסף ללא כל הסכם וללא כל הבטחה. "חזקה על התובעת כי אילו היתה מתכוונת ליתן לנתבעים את הכספים כהלוואה... היא היתה פועלת להבטיחם", כתבה השופטת בהכרעתה. אך התובעת לא עשתה זאת. מבחינת השופטת, זהו חיזוק נוסף לכך שההסכם הראשון לא היה הלוואה אמיתית אלא מסמך שנועד, לכל היותר, לשמש בעתיד אם יתעורר צורך לתבוע את הכלה לשעבר.

"התובעת והנתבע עשו יד אחת נגד הנתבעת"

בנקודה הזו קבעה השופטת קביעה נוקבת: "יותר מסתבר כי התובעת והנתבע עשו יד אחת נגד הנתבעת, במטרה לקבל ממנה כספים שניתנו לה ולנתבע... במתנה". היא הדגישה כי התנהלות האם והבן נראתה כניסיון להפוך את המתנה המקורית לכלי לחץ בעת הגירושים. השופטת גם התייחסה לטענת התובעת שלפיה גם אם הנתבעת לא ידעה על ההסכם, עליה להיות אחראית לחוב מכוח חוק יחסי ממון ולהסדר איזון המשאבים. ואולם מאחר שהמסקנה העובדתית היתה כי הכסף ניתן כמתנה ולא כהלוואה, לא היה צורך כלל להיכנס לדיון זה. מעבר לכך, השופטת הזכירה שהתביעה היא לתצהיר בלבד לגבי תוקפו של ההסכם, ולא לתביעה כספית בפועל.

בסופו של דבר הוחלט לדחות את התביעה. השופטת קבעה כי התובעת לא הצליחה להוכיח שמדובר בהלוואה, לא הצליחה לסתור את חזקת המתנה, וכי כל הראיות מצביעות על כך שהכסף ניתן לבני הזוג כמתנה במסגרת קשר משפחתי תקין, הרבה לפני שהסכסוך הזוגי פרץ. בהתאם לכך, חייבה השופטת את התובעת בתשלום של הוצאות משפט לנתבעת בסכום כולל של 15 אלף שקל, בתוספת מע"מ.

למה בעצם יש חזקה שמדובר במתנה כשמדובר בכסף שהורים נותנים לילדים?

בתי המשפט מניחים שבמשפחה, בייחוד כשהיחסים טובים, הורים לרוב רוצים לעזור ולא לצפות להחזר. לכן, ברירת המחדל היא שמתנה היא מתנה, אלא אם מראים מסמכים ברורים או התנהלות שמוכיחה שמדובר בהלוואה אמיתית. במקרה הזה, השופטת אמרה שאין שום סימן שיכול להפוך את המתנה להלוואה.

אם כך, למה בכלל האם עשתה מסמך הלוואה עם הבן?

פסק הדין מרמז על כך שהמסמך נועד בעיקר לביטחון של האם, אולי כדי להרגיש שיש לה מסמך במקרה שיוכל בעתיד להיפרע. אבל השופטת רמזה שהמסמך נוצר בעיקר כדי לאפשר בעתיד תביעה נגד הכלה במקרה של פרידה, ולא כי באמת התכוונו לנהל הלוואה לכל דבר. לכן המסמך לא עמד במבחן המציאות.

אם הנתבעת לא ידעה על ההסכם, איך ייתכן שהנתבע ידע ולא שיתף אותה?

לפי השופטת, נראה שהנתבע ניהל את העניין עם אמו בלי לערב את אשתו. זו אחת הסיבות שבית המשפט לא קיבל את טענת ההלוואה, מכיוון שבמקרה של הלוואה אמיתית, הגיוני שכל מי ששותף לדירה ולחוב ידע על כך, יחתום ויבין מה הוא מקבל על עצמו.

זה הגיוני שהאם תיתן מאות אלפים במתנה?

במציאות הישראלית כיום, הורים רבים מסייעים לילדים לקנות דירה, לרוב בסכומים משמעותיים. זה לא נדיר כלל. לכן בתי המשפט כבר מכירים בתופעה הזאת, ולכן החזקה היא שהכסף ניתן מתוך רצון לעזור.

מה היה קורה אילו האם היתה דורשת את הכסף שנים קודם?

אילו היתה פנייה בזמן אמת, בסמוך לרכישה, או שהיו מסמכים חתומים על ידי שני בני הזוג, ייתכן שהתוצאה היתה אחרת. העובדה שהאם מעולם לא דרשה החזר, עד לפרוץ הגירושים, חיזקה מאוד את טענת המתנה.

האם המסמך שעליו חתם הבן היה יכול לחייב את האשה אם היא היתה יודעת עליו?

אולי. אם היה ברור שהאשה מודעת, מסכימה ושותפה להחלטה, אפילו בלי חתימה רשמית, ייתכן שהמשקל המשפטי היה שונה. אבל במקרה הזה לא היה קצה חוט שמראה שהיא ידעה. השופטת ציינה שזה לבדו מפיל את טענת ההלוואה.

מה משמעות זה שהשופטת כתבה שהתובעת והבן "עשו יד אחת"?

זו אמירה עדינה אך חריפה, שלפיה בית המשפט ראה בהתנהלותם ניסיון משותף ללחוץ על הנתבעת ולהעמיס עליה חוב שלא היה קיים מלכתחילה. כלומר הם פעלו יחד לייצר מציאות משפטית שלא שיקפה את העובדות.

האם העובדה שהתובעת נתנה אחר כך עוד 300 אלף שקל השפיעה על ההכרעה?

מאוד. השופטת אמרה שאם האם באמת רואה בכסף הלוואה, לא ייתכן שתיתן לבן עוד מאות אלפים מבלי להבטיח את הכסף או לדרוש פירעון קודם. ההתנהלות הזו מצביעה על כך שהיחסים היו של מתנות, לא של הלוואות.

האם ייתכן שהתובעת עדיין תוכל להגיש תביעה כספית בהמשך?

לא סביר. מאחר שבית המשפט כבר קבע שהכסף הוא מתנה ולא הלוואה, אין בסיס לתביעה כספית. פסק הדין הזה בעצם סותם את הגולל על האפשרות לדרוש את הכסף.

האם העובדה שהתובעת לא רשמה בטוחה בדירה פעלה נגדה?

כן, במובן מסוים. זה היה עוד סימן לכך שלא הייתה כוונה לנהל הלוואה אמיתית. כשנותנים הלוואה בסכומים כאלה, בדרך כלל מבטיחים את הכסף. העובדה שהאם לא עשתה זאת חיזקה את חזקת המתנה.

איך פסק הדין עשוי להשפיע על חלוקת רכוש בין בני זוג בעתיד?

הוא מחזק את ההבנה שמעטפת עזרה מההורים - צד אחד או שני הצדדים - היא חלק מהמבנה הכלכלי של חיי נישואים, ולא חייבת ליצור חובות. בפועל זה מרגיע זוגות רבים שהוריהם עוזרים להם מבלי לכבול אותם להתחייבויות שאינן מוסכמות.

האם בית המשפט מתח ביקורת על האם?

לא במפורש, אבל בין השורות בהחלט נשמעה ביקורת. כך למשל, כשהשופטת כתבה שהתנהלותה "קעקעה את מהימנותה" ושיותר מסתמן שהמסמך נועד להפעיל לחץ על הנתבעת לאחר פרוץ הסכסוך.

במקרה אחר, ס' ו-י' ח', הוריה של ל' ח', הציעו לעזור לבתם ולבעלה הטרי דאז, א' ג', להגשים חלום משפחתי קטן: רכישת דירת מגורים ראשונה. בני הזוג התגוררו במשך כמה שנים בדירה שהעמידו להם ההורים, וכשביקשו להתקדם ולרכוש דירה משלהם, ההורים הסכימו לסייע בסכום משמעותי של 150 אלף שקל. אלא שהסיוע הזה לא ניתן כמתנה מוחלטת. עוד לפני שנחתמה העסקה, ולפני שהסכומים עברו בפועל, דרשו ההורים מהחתן לחתום על כתב התחייבות הכולל תנאי ברור: אם בני הזוג ייפרדו, הכסף ישוב לידיהם בתוספת ריבית והצמדה. א' ג' הסכים, וב-7 בפברואר 2016 הוא חתם בפני נוטריון על מסמך מפורט שבו נכתב במפורש כי קיבל מהורי אשתו סכום של 150 אלף שקל לצורך רכישת הדירה, וכי הוא "מתחייב להחזיר את הסכום הנ"ל למשפחת XXX במקרה גירושין עם אשתי - ל' ח' ג'... תוך 30 יום מיום הגירושין בתוספת ריבית והצמדה". יום לאחר מכן חתמו הוא ו-ל' על הסכם רכישת הדירה ברחוב XXX, והחיים המשותפים נמשכו עוד כמה שנים. אלא שעם הזמן היחסים עלו על שרטון. באפריל 2023 חתמו בני הזוג על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, ובהמשך אף השלים הנתבע את מתן הגט. במסגרת ההסכמות ביניהם, נקבע כי ל' תרכוש את חלקו של א' בדירה תמורת 350 אלף שקל. הסכום הזה שולם לו במלואו, כשבפועל היו אלה ההורים, התובעים בהליך, שהעבירו את הכסף. לאחר העברת התמורה ביקשו ההורים לקזז מהסכום את אותם 150 אלף שקל שהתחייב להשיבם במקרה של פרידה, אך א' סירב וטען כי הכספים "הוטמעו" כבר במסגרת הסדר הרכוש המוסכם עם ל' בגירושים. בית משפט השלום בחיפה הכריע במקרה הזה באחרונה.