זה התחיל כמעשה של רצון טוב בין הורים לבת זוג צעירה שזה עתה נישאה. ס' ו-י' ח', הוריה של ל' ח', הציעו לעזור לבתם ולבעלה הטרי באותה תקופה, א' ג', להגשים חלום משפחתי קטן: רכישת דירת מגורים ראשונה. בני הזוג התגוררו במשך כמה שנים בדירה שהעמידו להם ההורים, וכשביקשו להתקדם ולרכוש דירה משלהם, ההורים הסכימו לסייע בסכום משמעותי של 150 אלף שקל. אלא שהסיוע הזה לא ניתן כמתנה מוחלטת. עוד לפני שנחתמה העסקה, ולפני שהסכומים עברו בפועל, דרשו ההורים מהחתן לחתום על כתב התחייבות הכולל תנאי ברור: אם בני הזוג ייפרדו, הכסף ישוב לידיהם בתוספת ריבית והצמדה.

א' ג' הסכים, וב-7 בפברואר 2016 הוא חתם בפני נוטריון על מסמך מפורט שבו נכתב במפורש כי קיבל מהורי אשתו סכום של 150 אלף שקל לצורך רכישת הדירה, וכי הוא "מתחייב להחזיר את הסכום הנ"ל למשפחת XXX במקרה גירושין עם אשתי – ל' ח' ג'... תוך 30 יום מיום הגירושין בתוספת ריבית והצמדה". יום לאחר מכן חתמו הוא ו-ל' על הסכם רכישת הדירה ברחוב XXX, והחיים המשותפים נמשכו עוד כמה שנים.

אלא שעם הזמן היחסים עלו על שרטון. באפריל 2023 חתמו בני הזוג על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, ובהמשך אף השלים הנתבע את מתן הגט. במסגרת ההסכמות ביניהם, נקבע כי ל' תרכוש את חלקו של א' בדירה תמורת 350 אלף שקל. הסכום הזה שולם לו במלואו, כשבפועל היו אלה ההורים, התובעים בהליך, שהעבירו את הכסף. לאחר העברת התמורה ביקשו ההורים לקזז מהסכום את אותם 150 אלף שקל שהתחייב להשיבם במקרה של פרידה, אך א' סירב וטען כי הכספים "הוטמעו" כבר במסגרת הסדר הרכוש המוסכם עם ל' בגירושים.

האם הכסף ניתן כמתנה ללא תנאי?

כך הגיע הסכסוך לבית משפט השלום בחיפה, שם נדונה תביעה כספית על סכום של 182,453 שקל - סכום הקרן כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה, בהתאם לריבית והצמדה כפי שהתחייב הנאשם מול הנוטריון. מהרגע הראשון עמדו בפני השופט שתי שאלות מרכזיות: האם הכסף ניתן כמתנה ללא תנאי, כפי שטען הנתבע, והאם ניתן לראות בהסדרי הגירושים משום קיזוז של אותו חוב.

• שוכרים קיזזו ליקויים שגילו לטענתם - ואולצו להתפנות
• נמחקה על הסף תביעת סלקט נגד פרטנר
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופט חדיד ציין כבר בראשית הכרעתו כי העובדות הבסיסיות אינן שנויות במחלוקת: הנתבע אכן חתם על כתב התחייבות, בני הזוג אכן התגרשו, וכספי התמורה בגין חלקו בדירה הועברו אליו במלואם מהתובעים. לנוכח זאת, הוא קבע בפסק הדין שפורסם כי עצם החתימה על כתב ההתחייבות שוללת את האפשרות לראות בסכום כמתנה שאין להשיבה. הוא הפנה לסעיף 4 לחוק המתנה, המאפשר לתת מתנה "על תנאי", וציין כי "כך היה במקרה דנן".

לגבי טענת הנתבע כי במסגרת "התחשבנות" בינו לבין ל' סוכם בעל-פה על קיזוז הסכום משווי חלקו בדירה, דחה השופט את הדברים מכל וכל. הוא הפנה ללשון הסכם הגירושים והסכם המכר, שבהם נכתב במפורש כי חלקו של הנתבע יירכש על ידי ל' תמורת 350 אלף שקל, ללא כל אזכור לקיזוז כלשהו. בייחוד ציין השופט בהכרעתו כי בהסכם המכר נכללה הוראה מפורשת שלפיה, "כל מצג או פרסום או זיכרון דברים או התחייבות או הבטחות או הסכמות... לפני חתימת הסכם זה - הרי כל אלה בטלים, ורק האמור בהסכם זה מחייב את הצדדים". לאור זאת, הוא  קבע כי אין אפשרות לקבל גרסה הסותרת את לשון ההסכמים שאושרו בפני בית המשפט לענייני משפחה.

הנתבע לא הציג שום תשתית ראייתית לטענותיו

מעבר לכך, הדגיש השופט כי הנתבע לא הניח שום תשתית ראייתית לקיומה של אותה "התחשבנות" או הסכמה נטענת. הוא לא הציג כל טיוטה, התכתבות או מסמך המעידים על כך, והעדים מטעמו - עורכת דינו בהליך הגירושים וכן עורכת הדין של ל' - העידו כי בטיוטות ההסכמים לא הוזכר קיזוז וכי לא הועלתה כל טענה מהסוג הזה במהלך ההליכים. עדותה של עו"ד אורלי גולדנברג, שייצגה את הנתבע עצמו בהליך הגירושים, היתה אף היא חד-משמעית: "בכל טיוטות הסכם הגירושים אין כל התייחסות לקיזוז הנטען".

• מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
• רגולציה על AI: איפה היא עומדת ומה מנסה ממשל טראמפ לקדם?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

השופט חדיד אף ביקר את טענות הנתבע שעלו לראשונה רק בסיכומים, ובהן הטענה כי הכסף לא הועבר אליו אלא לקבלן, וכי אין קשר בין הכספים האלה לבין כתב ההתחייבות. הוא קבע כי מדובר ב"טענות כבושות" המהוות הרחבת חזית אסורה, ולכן לא ניתן לתת להן משקל. בנוסף, הוא ציין בהחלטתו כי הטענות האלה אינן מתיישבות עם עמדתו המרכזית של הנתבע עצמו לאורך ההליך, שלפיה הכספים קוזזו כביכול משווי חלקו בדירה. "ממה נפשך", כתב השופט בהכרעת הדין, "אם הכספים שהתובעים העבירו לקבלן הם בבחינת מתנה... נשאלת השאלה מדוע קוזז מתוך שווי חלקו של הנתבע בדירה סך של 150,000 שקל?".

עוד דחה השופט טענה נוספת של הנתבע, שלפיה העובדה שהתובעים לא קיזזו בפועל את הסכום מתוך כספי התמורה שהעבירו לו במסגרת המכר, מלמדת על ויתור מצדם. השופט הפנה לפסיקה מפורשת בעניין ויתור על זכות חוזית, וציין כי "לא בנקל יקבע בית המשפט... כי בעל זכות ויתר על זכותו". לדבריו, טענה שכזו מחייבת ראיות מוצקות וברורות לגמירת דעת, ובמקרה שלפניו לא הוצגה אף ראשית של ראיה שכזו.

בסופו של דבר, פסק בית המשפט באופן ברור כי כתב ההתחייבות תקף ומחייב, כי התנאי שבו - גירושי הנתבע מ-ל' - אכן התקיים, וכי לפיכך לא נותר אלא לאכוף את החיוב כלשונו. השופט קיבל את התביעה במלואה וחייב את א' ג' להשיב לתובעים סך של 182,453 שקל, בצירוף ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה. בנוסף, חויב הנתבע לשלם להורים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 23.6 אלף שקל, שגם עליו תתווסף הריבית הקבועה בחוק.

למה בכלל הורים דורשים לחתום על מסמך כזה מהחתן?

לפעמים הורים שמסייעים כלכלית לבני זוג צעירים רוצים לוודא שהכסף שהם נותנים נשאר "במשפחה" במקרה של פרידה. הם לא רוצים למצוא את עצמם במצב שבו השקיעו מאות אלפי שקלים בזוגיות שהתפרקה, והכסף פשוט נותר בידי מי שכבר אין לו קשר אליהם. זה לא נובע בהכרח מחוסר אמון, אלא מצורך להגן על עצמם כלכלית.

האם נהוג בארץ שחתן או כלה חותמים על התחייבות להחזיר כסף במקרה גירושים?

זה לא נפוץ אצל כולם, אבל כן קיים, בייחוד במקרים שבהם אחד הצדדים מקבל תמיכה כספית משמעותית מההורים של בן הזוג השני. זה קורה בעיקר ברכישת דירה, שהיא הוצאה גדולה, וההורים מבקשים לשמור על ההשקעה שלהם.

מה היה קורה אם לא היה מסמך חתום בפני נוטריון?

אם לא היה מסמך חתום וברור שמגדיר את התנאים, הסיכוי שההורים היו מצליחים להוכיח בבית המשפט שמגיע להם החזר היה נמוך בהרבה. רוב הכספים שניתנים לילדים נשואים נתפשים כמתנות, ובדרך כלל קשה מאוד לטעון אחרת בלי מסמך רשמי.

למה בית המשפט לא קיבל את הטענה של הנתבע שבזמן הגירושים "כבר קיזזו" את הסכום?

מכיוון שהטענה הזו לא הופיעה בשום מסמך רשמי, לא נכתבה בהסכמי הגירושים, ולא נתמכה בשום ראיה. למעשה, אפילו עורכות הדין של הצדדים העידו שלא דובר על קיזוז כזה. בית המשפט לא יכול להסתמך על טענות בעל-פה שמועלות רק לאחר מעשה, בייחוד כשהן סותרות מסמכים כתובים.

האם בית המשפט התחשב בזה שההורים הם אלה ששילמו בפועל את חלקו של הנתבע בדירה?

בהחלט כן, וזה גם הדגיש את האבסורד בטענות הנתבע. מאחר שההורים הם אלה שהעבירו לו את ה-350 אלף שקל עבור חלקו בדירה, העובדה שלא קיזזו את הכסף בזמן המכר לא שינתה מבחינה משפטית את הזכות שלהם לדרוש את החזר ההלוואה.

האם אפשר לראות ב-150 אלף שקל מתנה אף שהיתה התחייבות להחזיר?

לא. אף שייתכן שהכסף ניתן מתוך רצון טוב, ברגע שיש התחייבות מפורשת שמגדירה מתי צריך להחזיר, זה כבר לא סתם מתנה. החוק מאפשר לתת מתנה על תנאי, וברגע שהתנאי מתקיים (במקרה הזה - גירושים), מקבלים את הכסף בחזרה.

למה חשוב שהמסמך נחתם אצל נוטריון?

חתימה אצל נוטריון מעניקה למסמך תוקף חזק יותר. זה מקשה על אדם לטעון בדיעבד שהוא לא הבין על מה חתם, או שהמסמך לא משקף את המציאות. בית המשפט נוטה לתת משקל גבוה למסמכים שנחתמו בפני נוטריון.

אם זוג אחר היה מקבל כסף מההורים ללא מסמך, מה כדאי לעשות?

אם ההורים לא מתכוונים שהכסף יוחזר לעולם, אפשר להסתפק במתנה. אבל אם יש חשש שהמערכת הזוגית לא תשרוד, או אם הסכום גדול ומגיע מחסכונות משמעותיים של ההורים, כדאי מאוד להסדיר זאת במסמך ברור, כדי למנוע בדיוק את המקרים האלה.

האם הסכום שהנתבע צריך להחזיר עשוי עוד לגדול?

כן. מכיוון שפסק הדין קובע שהנתבע חייב לשלם ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ככל שיעבור זמן עד התשלום, החוב ימשיך לגדול. מדובר בסכום שאינו קפוא, ולכן דחייה אינה משתלמת מבחינתו.

מה המשמעות של העובדה שהשופט כתב שהטענות "כבושות"?

"טענה כבושה" היא טענה שמועלית מאוחר מדי, בדרך כלל רק כדי "להציל מצב". בתי המשפט לא אוהבים טענות שמועלות לראשונה רק בסיכומים, כי זה נראה כאילו הצד המציג אותן ידע שהן חלשות ולכן הסתיר אותן עד הרגע האחרון. זה פוגע באמינות.

למה התנהגות התובעים (שלא קיזזו בעצמם) לא נחשבת ויתור?

מפני שוויתור הוא פעולה משפטית ברורה - צריך להראות שהאדם באמת ויתר, במפורש או בהתנהגות חד־משמעית. במקרה הזה, העובדה שהם בחרו לשלם את כל הסכום כדי לסיים את העברת הדירה לא מלמדת שהם מוותרים על החזר. הם יכלו לרצות להימנע מסכסוך נוסף בזמן הגירושים, ועדיין לשמור לעצמם את הזכות לתבוע החזר.

בפסק דין שניתן באוגוסט האחרון בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, נדונה סוגיה דומה: האם העברת כספים משמעותית בין קרובי משפחה נחשבת מתנה שלא ניתן לדרוש את החזרתה, או שמדובר בהלוואה שיש להחזיר? המקרה עסק באם שנטלה משכנתא הפוכה על דירתה כדי לסייע לבתה ולבת זוגה לשעבר ברכישת דירה. לאחר פרידתן של השתיים, טענה האם כי הכספים שניתנו היו הלוואה, בעוד שהנתבעת טענה כי מדובר במתנה שניתנה ללא תנאי. הנתבעת ניסתה לשכנע כי עצם העובדה שהאם בחרה במנגנון של משכנתא הפוכה מלמדת שלא היה כל צפי להחזר, משום שבהסדרים מסוג זה נהוג שהפירעון מתבצע רק לאחר פטירת הלווה. לטענתה, הדבר מחזק את המסקנה שמדובר במתנה ולא בהתחייבות כספית. הנתבעת היתה מעורבת בכל שלבי נטילת ההלוואה מהבנק. בית המשפט גם התרשם מחוסר מהימנות מצדה. השופטת הילה אוחיון גליקסמן קבעה כי מועד הפירעון ייחשב למועד שבו ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה המשותפת.  לפי חוק המתנה, ברגע שהכספים הועברו, ההתחייבות הושלמה ואין למי שנתן את המתנה זכות לדרוש את החזרתה, אלא אם התקיימו נסיבות חריגות מאוד. העברה כזו מתאפיינת באופי חד-צדדי וללא תמורה.