המחקר שמציע עסקה כלכלית חדשה: פחות אי-שוויון, יותר בריאות וחינוך - וגם פחות התחממות

מחקר חדש שפורסם בשבוע האחרון על ידי מעבדת אי השוויון העולמית מנסה לענות על אחת השאלות הגדולות של הכלכלה העולמית: האם אפשר להעלות את רמת החיים של רוב האנושות, לצמצם פערים, ולבלום את משבר האקלים בלי להכניס את העולם למיתון מתמשך. הדוח, Global Justice Report, אינו מאמר רגיל בכתב עת אלא מסמך מחקרי רחב, שנכתב על ידי עשרות חוקרים ומבוסס על מאגרי נתונים של מאות חוקרים ברחבי העולם. הוא מציג תרחיש מפורט עד שנת 2100, ומנסה לחבר בין ארבעה נושאים שבדרך כלל נדונים בנפרד: אי־שוויון, מיסוי, שינוי אקלים וסדר כלכלי עולמי.

הטענה המרכזית של המחקר היא שהעולם אינו חייב לבחור בין צמיחה לבין אקלים, או בין העלאת רמת החיים לבין צמצום צריכה חומרית. לפי החוקרים, אפשר להגיע לעולם שבו רוב מוחלט של האוכלוסייה חי טוב יותר, עובד פחות, נהנה משירותי בריאות וחינוך טובים יותר, ובמקביל ההתחממות הגלובלית נשארת מתחת ל-2 מעלות. אבל זה דורש שינוי עמוק באופן שבו העולם מחלק עושר, מממן השקעות ומגדיר מהי רווחה כלכלית.

89% מהעולם יכפילו הכנסה - אבל המיליארדרים יאבדו כוח

אחד הנתונים הבולטים במחקר הוא שהתרחיש שמציעים החוקרים יביא, לפי המודל שלהם, להכפלת ההכנסה הכספית של כ-89% מאוכלוסיית העולם עד 2100. בדרום הגלובלי, כלומר במדינות העניות והמתפתחות, שיעור הנהנים יהיה גבוה עוד יותר - יותר מ-95%. גם במדינות העשירות, לפי המחקר, רוב האוכלוסייה תראה עלייה בהכנסה, אף שהצמיחה הכוללת במדינות האלה תהיה נמוכה בהרבה מזו שהתרגלו אליה בעבר.

המחיר הפוליטי והכלכלי של התרחיש הזה הוא פגיעה חדה בריכוז העושר בצמרת. לפי הדוח, חלקם של 50% העניים בעולם בעושר הגלובלי יכול לעלות מ-2% כיום ל-30% עד סוף המאה. במקביל, חלקם של המיליארדרים בעושר העולמי יירד מ-6% ל-0.05%. זהו שינוי דרמטי, והחוקרים לא מסתירים שהוא מחייב מיסוי גלובלי אגרסיבי על ההון הגדול ביותר.

לפי לה מונד, ההצעה כוללת מס עושר עולמי שיכול להגיע עד 20% בשנה על מיליארדרים, לצד מס הכנסה שולי של עד 90% על בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר. ההכנסות ממסים אלה יופנו לקרן צדק עולמית שתממן השקעות באנרגיה נקייה, בריאות, חינוך וצמצום פערים בין מדינות. החלק הזה הוא גם נקודת המחלוקת המרכזית. מבחינה כלכלית, הדוח מראה תרחיש אפשרי. מבחינה פוליטית, קשה מאוד לראות כיום הסכמה עולמית על מס כזה. החוקרים עצמם מודים שהמודל יכול להתחיל גם מקואליציה קטנה של מדינות, שתטיל מכסים מתקנים על מדינות שלא יצטרפו. זה הופך את המחקר לא רק לתרחיש כלכלי, אלא גם להצעה לעיצוב מחדש של הסדר הגלובלי.

פחות שעות עבודה, יותר שירותים ציבוריים

 הדוח אינו מסתפק בחלוקת כסף אחרת. הוא מציע לשנות גם את מבנה הכלכלה עצמה. לפי החוקרים, העולם יצטרך לעבור בהדרגה מכלכלה שמבוססת יותר מדי על ייצור חומרי, תעשייה, כרייה וצריכה פיזית — לכלכלה שמקדישה הרבה יותר משאבים לבריאות, חינוך, טיפול, תרבות ושירותים דלי פליטות.

אחד הסעיפים החריגים ביותר בדוח הוא צמצום שעות העבודה. החוקרים מציעים ירידה מ-2,100 שעות עבודה בשנה בממוצע לעובד לכ-1,000 שעות בלבד עד 2100. זה שקול בערך לשבוע עבודה קצר בהרבה מזה שמוכר כיום במדינות רבות. לפי הדוח, היסטורית, מדינות כבר השתמשו בחלק מעליית הפריון כדי להפחית שעות עבודה, ולכן מדובר בהמשך מגמה קיימת - אך בקצב מהיר ושאפתני יותר. המשמעות הכלכלית היא שינוי במדד ההצלחה. במקום למדוד רק כמה תוצר נוצר, הדוח מודד גם זמן פנוי, בריאות, חינוך, שוויון מגדרי ואיכות חיים.

לפי החוקרים, הוצאות החינוך והבריאות העולמיות צריכות לעלות מכ--3% מהתוצר העולמי כיום לכ-38% עד 2100. ההוצאה השנתית על חינוך לנפש אמורה להגיע ל-8,400 אירו, וההוצאה על בריאות ל-14,400 אירו, בכל המדינות. כאן נמצאת אחת ההשלכות הכלכליות החשובות של המחקר: אם העולם מאמץ כיוון כזה, המרוויחות הגדולות יהיו מערכות בריאות, חינוך, הכשרה מקצועית, אנרגיה נקייה ותשתיות ציבוריות. לעומת זאת, סקטורים עתירי חומר, אנרגיה ופליטות יצטרכו להצטמצם או להשתנות. זה נוגע ישירות לשווקים: למניות אנרגיה, תעשייה כבדה, כרייה, מזון, תשתיות, נדל"ן, חברות בריאות וחינוך.

אקלים, מסים ושוק ההון

 הדוח מציב יעד אקלימי של התחממות של 1.8 מעלות עד 2100, לעומת יותר מ-4 מעלות בתרחיש של המשך המגמות הנוכחיות. כדי להגיע לשם, החוקרים טוענים שלא מספיק לעבור לאנרגיה נקייה. נדרש גם שינוי בצריכה, בתזונה, בשימושי קרקע ובמבנה העבודה. 

לפי הדוח, רק שילוב בין מעבר מהיר לאנרגיה דלת פחמן לבין שינוי בהרגלי צריכה יכול להשאיר את העולם מתחת ל-2 מעלות. ההשקעה הנדרשת עצומה. הדוח מעריך כי השקעות אקלים חדשות יעמדו על 3% עד 4% מהתוצר העולמי בשנה במשך העשורים הקרובים. 

קרן הצדק העולמית שמציעים החוקרים אמורה להוציא בממוצע 10.3% מהתוצר העולמי בשנה בין 2026 ל-2060 - סכום גדול בהרבה מכלל הסיוע הבינלאומי הקיים כיום ומתקציבי הגופים הבינלאומיים המרכזיים יחד. עבור שוקי ההון, זה תרחיש שמזיז כסף מענפים מסוימים לענפים אחרים. אם מדינות יתחילו להטיל מסים גבוהים יותר על הון גדול, נכסים פיננסיים של עשירים, חברות מזהמות וצריכה עתירת פליטות, הדבר ישפיע על שווי חברות, על תמחור סיכונים ועל החלטות השקעה ארוכות טווח. מנגד, אם תקציבים ציבוריים יוסטו לבריאות, חינוך, אנרגיה נקייה ותשתיות, חברות שפועלות בתחומים אלה עשויות ליהנות מביקושים גדולים ומתמשכים.

הדוח מנסה להציע תשובה לעלייה בפופוליזם, לאי־אמון במדיניות אקלים ולתחושה שהמעבר הירוק מיטיב עם האליטות ופוגע במעמד הביניים. לפי תומס פיקטי, אחד ממובילי World Inequality Lab, מדיניות סביבתית שלא מטפלת בחלוקת הנטל תיתקל בהתנגדות ציבורית.

החשיבות של המחקר היא בכך שהוא מחבר בין שני דיונים שבדרך כלל מופרדים: אקלים ואי-שוויון. עד היום, חלק גדול מהדיון האקלימי התמקד בטכנולוגיה: חשמל נקי, רכב חשמלי, אגירה, מימן, לכידת פחמן. הדוח טוען שטכנולוגיה לבדה לא תספיק אם רוב הציבור ירגיש שהוא משלם את המחיר בזמן שהעשירים ממשיכים לצבור כוח ועושר.

המחקר לא יוביל מחר בבוקר למס עולמי על מיליארדרים או לקיצור שבוע העבודה בחצי. אבל הוא נותן מסגרת חדשה לדיון שכבר מתנהל בשווקים ובממשלות: איך מממנים את המעבר האנרגטי, איך מונעים התפרצות פוליטית נגד מדיניות אקלים, ואיך מחלקים את הרווחים והעלויות של הכלכלה החדשה. מבחינת משקיעים, חברות וממשלות, זו תזכורת לכך שמשבר האקלים אינו רק סיפור של טכנולוגיה וסביבה. הוא גם סיפור של מסים, שכר, צריכה, השקעות וכוח פוליטי.