שוב קורסות חברות BVI שגייסו בישראל. וזה יחזור על עצמו
כל עוד קיימים שחקנים מקומיים שמרוויחים סכומי עתק מהגיוסים של החברות הזרות, וכל עוד הרגולטוריים המקומיים ימשיכו לאפשר אותם, התופעה תימשך
כפי שקורה במחוזותינו פעם בכמה שנים, התבשרנו לאחרונה על גל חדש של בעיות וקריסות בחברות BVI שגייסו מיליארדי שקלים בבורסה בתל אביב, כאשר הכוכבות הראשיות הפעם הן סימד וקוהאן. וממש כמו גלי הים, גם כאן לא מדובר באירוע ייחודי או יוצא דופן, אלא פשוט בגל נוסף בשרשרת בלתי נגמרת של קריסות, בעיות, תמיהות ופרשיות שונות ומשונות בשורה ארוכה ומתמשכת של חברות BVI. הללו זכו להתארח בבורסה בתל אביב, ליהנות מההלוואות הנדיבות שסיפקו להם הציבור הישראלי והגופים המוסדיים המקומיים, ובחלוף זמן קצר הותירו את הציבור בפני שוקת שבורה.
על רקע המונדיאל שהחזיק אותנו ערים בלילות בחודש האחרון, קשה שלא לחשוב על "ואלה שמות" של עלי מוהר ויוני רכטר ממונדיאל 1990, בביצוע הבלתי-נשכח של אריק איינשטיין: אורבנקורפ, ברוקלנד, סטארווד, ספיר קורפ, אול-ייר, ווטרסטון, הרץ, דה זראסאי, פסיפיק, דה-לסר, סימד, קוהאן; וזאת רשימה חלקית בלבד.
ממש כמו בריטואל קבוע, גם הפעם רשות ניירות ערך סיפקה את תגובתה לקריסות התורניות בדרך של העברת דרישות לקבלת מידע ביחס למספר חברות זרות חדשות שמבקשות לגייס חוב בבורסה המקומית, פעולה שהקנתה לה כותרות מפרגנת בעיתונות הכלכלית: "תעצור את חגיגת ההנפקות של חברות נדל"ן אמריקאיות? הדרישות החדשות של רשות ני"ע". יש לברך, כמובן, על תגובת הרשות, אבל אי אפשר שלא לתהות: מדוע הדרישות האלה מגיעות רק עכשיו, ואיפה למען השם הייתה הרשות עד כה?
חברות לא אטרקטיביות, בלשון המעטה
והרי כבר אמרנו: הכתובת הייתה על הקיר באותיות קידוש לבנה במשך שנים רבות, ולא מדובר בפעם הראשונה ואפילו לא בפעם החמישית או השביעית של חברות זרות שמגייסות כאן כספים וקורסות. עם כל הכבוד לדרישות החדשות של הרשות, והקושי והכשל של גיוס חברות ה-BVI הם בסיסיים הרבה יותר. ייתכן אפילו שמדובר בקושי מובנה, שקשור לעצם הבחירה של חברה זרה, נטולת כל קשר לישראל ולשוק ההון המקומי, לגייס חוב דווקא כאן ולא בשוק ההון במדינה בה היא פעילה.
ישראל היא, כידוע, אור לגויים - על כך אין חולק - אבל קשה להבין מה הופך את שוק ההון המקומי לאטרקטיבי כל כך לחברות זרות שמבקשות לגייס כסף, בהשוואה לשוקי ההון המקומיים שבהם הן פועלות או בהשוואה למרכזים פיננסיים עולמיים וגלובליים אחרים.
התשובה לתמיהה זו - וכאן אנחנו מגיעים לכשל הבסיסי הראשוני - היא שבמקרים רבים מדובר בחברות לא ממש אטרקטיביות (בלשון המעטה). הללו פונות לגייס חוב אצלנו לא בגלל הגניוס היהודי ולא בשל ההתמחות של שוק ההון הישראלי, אלא מהטעם הפשוט שידוע להן שבמדינות המקור שלהן הן לא יצליחו לגייס כספים, ואם יצליחו - אזי הריבית ותנאי הגיוס יהיו מכבידים הרבה יותר.
לכך יש להוסיף את המרחק הפיזי והמנטלי בין מקום הגיוס לבין מקום הפעילות והמקום בו יושבים ופועלים נושאי המשרה ובעלי השליטה של החברות המגייסות. המרחק הזה מוביל להתנהלות מתירנית הרבה יותר, ולעיתים אפילו חסרת גבולות, של החברות הזרות ונושאי המשרה שלהן בכספים שגויסו הרחק הרחק מעבר לים: כספים שגויסו מציבור שאינו קשור לאותן חברות, ומגופים מוסדיים שבעלי השליטה של אותן חברות לא יצטרכו להיפגש איתם בעתיד ולקיים אותם קשרים עסקיים כלשהם.
שוב נשמע שמות זרים ונוצצים
כשל משמעותי נוסף הוא הקושי של גורמי האכיפה המקומיים שלנו לחקור ולהעמיד לדין נושאי משרה שאינם נמצאים בתחום השיפוט שלהם. גם לעובדה זו יש תרומה לא מבוטלת לכמות המרשימה של החברות הזרות שהסתבכו זמן קצר אחרי שגייסו כאן חובות בהיקפים מרשימים.
אז מה יהיה? ככל הנראה כלום: כלבי האכיפה נובחים, והשיירה עוברת. בטווח הקצר נראה ככל הנראה עצירה בגיוסי חוב של חברות זרות, אבל בהמשך ואחרי שהשם של כוכבת הפרשה הנוכחית יישכח מהזיכרון הקולקטיבי, בדיוק כמו שהשמות של הכוכבות הקודמות נדחקו אל תהום הנשייה, יתחיל גל נוסף של גיוסים של חברות חדשות, עם שמות זרים ונוצצים, שיעשו רושם מצוין בשלב הראשון ובתוך זמן קצר יתבררו כחתול בשק, וחוזר חלילה.
כל עוד קיימים שחקנים מקומיים שמרוויחים סכומי עתק מהגיוסים של החברות הזרות, וכל עוד הרגולטוריים המקומיים (רשות ניירות ערך והבורסה) ימשיכו לאפשר את הגיוסים הללו, שמשרתים את האינטרסים שלהם (עמלות, הגדלת היקפי גיוס וכיוצא בזה), הגיוסים והקריסות הללו יחזרו על עצמם עוד ועוד ועוד, ממש כמו גלי הים. ועל כך כבר אמרו חכמינו: לא עכברא גנב, אלא חורא גנב. להתראות בקריסה הבאה.
עו"ד ירון ליפשס, שותף וראש מחלקת צווארון לבן במשרד כספי. הכותב ייצג בכמה מן התיקים המוזכרים במאמר.
