סדקים בקרטל: עיראק מאיימת לפרוש מאופ"ק על רקע המאבק על מכסות הנפט

ארגון המדינות המייצאות נפט (אופ"ק) מקבל אזהרה חריגה ומשמעותית, מצד אחת המדינות המרכזיות שייסדו אותו: עיראק מאותתת בימים אלו כי אם מכסת ייצור הנפט שלה תישאר נמוכה ביחס ליכולת ההפקה הריאלית ולצרכים הכלכליים של המדינה, היא עשויה לבחון מחדש את המשך חברותה בארגון. המסר הרשמי המגיע מבגדאד ברור: דרישה להתרת רמות הפקה גבוהות יותר, או שהחברות בקרטל האנרגיה תעמוד למבחן.

הצהרה זו נושאת משקל כבד עבור שוק האנרגיה הגלובלי בשל נפחי הפעילות של עיראק. בשגרה, עיראק מפיקה בין 4.3 ל-4.5 מיליון חביות נפט ביום, נתון המציב אותה כיצרנית השנייה בגודלה באופ"ק, מיד אחרי ערב הסעודית. מתוך סך התפוקה הכולל של הארגון, הנע סביב 27–28 מיליון חביות ביום, עיראק מחזיקה בנתח משמעותי של כ-15% עד 16%. בגזרת היצוא משקלה אינו פחות: בימי שגרה היא מוכרת לשווקים הגלובליים כ-3.3 מיליון חביות ביום, בעיקר דרך מסופי היצוא בדרום המדינה במפרץ הפרסי, לצד נתיבי צינורות יבשתיים דרך טורקיה.

בשל נתונים אלו, מהלך של יציאה עיראקית מאופ"ק חורג מגדר סכסוך פנימי שגרתי על מכסות, ונושא עמו פגיעה סמלית ומעשית כאחד. אופ"ק הוקם בבגדאד בשנת 1960 על ידי חמש מדינות מייסדות: עיראק, איראן, כוויית, סעודיה וונצואלה. פרישה של אחת המדינות המייסדות צפויה לפגוע בתדמיתו של הארגון וביכולתו הריאלית לנהל את היצע הנפט העולמי.

העיתוי הנוכחי קשור ישירות למתיחות הגיאופוליטית באזור ולפגיעה הפיזית בנתיבי היצוא. הסגירה הממושכת של מצרי הורמוז והעימותים מול איראן חתכו את זרימת הנפט הגולמי מהמפרץ הפרסי והסבו נזק כלכלי למדינות התלויות בנתיב ימי זה. על פי הערכות רשמיות שפורסמו בעיראק, היצוא המקומי נפגע בהיקף של כ-2.5 עד 3 מיליון חביות ביום בתקופת השיבושים, וההפקה הכוללת ירדה בחדות. כעת, עם החזרה ההדרגתית של נתיבי היצוא לפעילות, בגדאד מעוניינת להחזיר לשוק את הנפחים שאיבדה, ולהבטיח לעצמה מכסות הפקה גבוהות יותר לשנים הבאות.

במקביל למאבק באופ"ק, עיראק פועלת לצמצום התלות האסטרטגית שלה במפרץ הפרסי באמצעות הרחבת תשתית הצינורות היבשתיים. החברה פרסמה תוכנית שמטרתה להגדיל את היצוא דרך צינורות לכ-770 אלף חביות ביום בתוך כחודשיים וחצי, לעומת רמה של כ-220 אלף חביות ביום בלבד קודם לכן. היעד המרכזי הוא יצירת חלופות הולכה יבשתיות דרך טורקיה, ובהמשך ייתכן שגם דרך סוריה, כדי לחזק את יכולת מכירת הנפט גם בעתות משבר ביטחוני במפרץ.

המתיחות סביב עמידה במכסות מלווה את יחסי עיראק והארגון זה שנים. מאז הקמת פורום אופ"ק פלוס (OPEC+) בשנת 2016, המשותף לארגון וליצרניות חיצוניות בראשן רוסיה, בגדאד התקשתה לעמוד במגבלות הייצור המוטלות עליה. הממשל המקומי טען שוב ושוב כי הכלכלה העיראקית זקוקה להכנסות נפט מקסימליות לצורך שיקום התשתיות והשגת יציבות לאחר עשורים של מלחמות וסנקציות. מנגד, ערב הסעודית, המתווה בפועל את המדיניות הרשמית של הארגון, מובילה קו הדוחה צמצום היצע גלובלי כדי לתמוך ברמת המחירים.

עיתוי האיום הנוכחי רגיש במיוחד עבור השווקים, שכן הוא מגיע חודשים ספורים בלבד לאחר פרישתה של איחוד האמירויות מאופ"ק. אבו דאבי, שהשקיעה מיליארדי דולרים בהרחבת כושר ההפקה המקומי שלה, ביקשה לנצל את משאביה ולמכור נפט בקצב גבוה לפני שהמעבר הגלובלי לאנרגיות מתחדשות יפגע בביקוש ארוך הטווח לדלקים מאובנים. עיראק מציבה כעת דרישה דומה: הכרה רשמית ביכולת ההפקה הריאלית שלה, עדכון המכסה כלפי מעלה ומתן מרחב יצוא מוגדל.

מבחינת המנגנון הפנימי של אופ"ק, כל ויתור או החרגה שיינתנו לעיראק עלולים לייצר אפקט דומינו, במסגרתו מדינות חברות נוספות ידרשו יחס דומה ועדכון של מכסותיהן. מנגד, סירוב לדרישתה של בגדאד עלול להוביל להחרפת המשבר ולמימוש איום הפרישה. שני התרחישים מקשים על הארגון לשמר את האיזון העדין שבין תמיכה במחירי החביות לבין שמירה על שלמות השורות בארגון.

עבור שוק הסחורות הגלובלי, מדובר בתוספת סיכון מוחשית. תרחיש שבו עיראק פועלת מחוץ למסגרת המכסות יאפשר לה להזרים כמויות גדולות של חביות לשוק עם החזרה המלאה של נתיבי המפרץ לפעילות. חזרה כזו של היצע, במקביל להתאוששות התפוקה הכללית במפרץ הפרסי, עלולה להעמיס סחורה על שוק שאיבד במידה רבה את פרמיית הסיכון הביטחונית שלו. חבית מסוג ברנט נסחרת כיום סביב רמת ה-70 דולר, לאחר שמחקה את העליות שנרשמו בשיא העימות הגיאופוליטי, וכל תוספת היצע לא מתואמת עלולה להפעיל לחץ כלפי מטה על המחירים.

בתרחיש הקיצוני, השווקים חוששים מפני התפתחות של מלחמת מחירים חדשה. אופ"ק ושותפותיו ניסו לאורך שנים לנהל את צד ההיצע כדי להבטיח יציבות מחירים, אך ככל שיותר מדינות חברות שואפות לייצר לפי כושר ההפקה המקסימלי שלהן ולא לפי המכסה המוסכמת, המשמעת הפנימית בקרטל נשחקת. הגידול הקבוע בהפקה מצד יצרניות עצמאיות כמו תעשיית פצלי השמן בארה"ב, ברזיל, קנדה וגיאנה, לצד הסדקים המתרחבים בתוך אופ"ק, ממשיכים לצמצם את השפעתו ההיסטורית של הקרטל על השוק העולמי.