מכר קרקע ליזמית נדל"ן - זו הסיבה שהעסקה בוטלה
היזמית רכשה את הנכס, ברחוב בלפור בתל אביב, במחיר נמוך מאוד, מבלי לגלות למוכר על תוכנית התחדשות עירונית שאמורה להתבצע באזור - שהיא כן היתה מודעת אליה. המוכר טען כי אם היה יודע על התוכנית, הוא לא היה מוכר את הנכס במחיר נמוך כל כך - 1.5 מיליון שקל. לדבריו,
היזמית ניצלה את חוסר ידיעתו, והשיגה את העסקה בתנאים לא הוגנים
לאחרונה ניתן פסק דין חשוב בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו נדונה תביעה לביטול הסכם מכר בין בעל נכס לבין חברת נדל"ן. פסק הדין עוסק במקרה שבו היזמית רכשה נכס במחיר נמוך מאוד, מבלי לגלות למוכר על תוכנית התחדשות עירונית שאמורה להתבצע באזור. תוכנית זו היתה צפויה להעלות באופן משמעותי את ערך הנכס, והיזמית, כך נקבע בפסק הדין, היתה מודעת לכך בזמן החתימה על הסכם המכר. בעקבות זאת, קיבלה השופטת עינת רביד את טענות המוכר ופסקה כי הסכם המכר יבוטל.
המוכר במקרה הזה היה בעל נכס ברחוב בלפור בתל אביב. ב-2018 הוא חתם על הסכם מכר עם חברת בלפור 72 2008, חברה שעוסקת ביזמות נדל"ן. על פי ההסכם, נמכר הנכס תמורת 1.5 מיליון שקל. אלא שבשלב מאוחר יותר, גילה המוכר כי היזמית ידעה על תוכנית להתחדשות עירונית באזור, שהיתה צפויה להעלות את שווי הנכס לכ-3.5 מיליון שקל. המוכר טען כי אם היה יודע על התוכנית, הוא לא היה מוכר את הנכס במחיר נמוך כל כך. הוא טוען כי היזמית ניצלה את חוסר ידיעתו כדי להשיג את העסקה בתנאים לא הוגנים.
הטענה המרכזית של המוכר היתה שהיזמית הסתירה ממנו מידע מהותי, שהיה עשוי לשנות את החלטתו למכור את הנכס במחיר הנמוך. המוכר טוען כי היזמית לא גילתה לו על התוכנית להתחדשות עירונית, אף שלדבריו, המידע היה בידיעתה והשפיע ישירות על ערך הנכס.
היזמית טענה שהמידע היה זמין לציבור
מנגד, היזמית טענה כי לא היה עליה לגלות את המידע למוכר. לטענתה, המוכר לא שאל עליה ישירות אודות תוכניות עתידיות באזור. בנוסף, היא טענה שהמידע על התוכנית היה זמין לציבור – מה שמאפשר למוכר למצוא אותו בכוחות עצמו. היזמית טענה גם כי מדובר במידע שהיה בפומבי, ומכיוון שהצדדים לא נדרשו בשום שלב לשוחח על תוכניות עתידיות, לא היה צורך לגלות למוכר על תוכנית ההתחדשות העירונית.
- הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?
- פנטהאוז לבעלים, מחיר מופרז לדייר: היזמית הפסידה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המשמעות המשפטית של פסק הדין היתה מרחיקת לכת: השופטת קיבלה את טענות המוכר, וקבעה כי היזמית פעלה בחוסר תום לב. היא קבעה כי היזמית היתה מודעת היטב להשפעתה של תוכנית ההתחדשות העירונית על הנכס, אך בחרה במכוון שלא ליידע את המוכר על כך. השופטת כתבה כי מדובר בהטעיה חמורה, המהווה הפרה של חובת תום הלב במשא ומתן וביצוע העסקה.
בנוסף, השופטת רביד ציינה בפסק הדין שפורסם כי הסתרת המידע מהווה מעשה בלתי הוגן, ושההסכם נעשה תוך ניצול חוסר הידיעה של המוכר. בעקבות זאת, היא קבעה כי יש לבטל את ההסכם ולהחזיר את הצדדים למצבם הקודם, כלומר המוכר יחזיר את התמורה שהתקבלה והיזמית תחזיר את הנכס.
פסק הדין חשוב במיוחד משום שהוא מדגיש את חובת הגילוי ותום הלב במשא ומתן בעסקות נדל"ן. המקרה מוכיח כי לא די בכך שהמידע יהיה זמין לציבור או שלא נשאל עליו – ישנה חובה על הצדדים לעסקה לגלות כל פרט מהותי שיכול להשפיע על תנאי העסקה. ההחלטה מדגישה את העקרונות המשפטיים של הגינות ושקיפות, בייחוד בתחום הנדל"ן, שבו לעתים יש לאחד הצדדים יתרון במידע שלא נמסר לשני. פסק הדין מבטיח כי הצדדים לעסקה לא ימצאו את עצמם במצב שבו הם חותמים על חוזה בתנאים לא הוגנים, בעקבות מידע שלא נמסר להם במכוון.
- המסמכים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
- כשהריבית הפכה לנטל בלתי אפשרי: החלטה חריגה בהוצל"פ
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...
ניצול חוסר ידיעה של הצד השני
פסק דין זה עשוי לשמש תקדים בהבנת חובות הגילוי של הצדדים בעסקות נדל"ן. בייחוד כשמדובר בנכסים בעלי פוטנציאל שולי רווח גבוה, כמו במקרה הזה, שבו שווי הנכס הוכפל ואף יותר, בעקבות תוכנית ההתחדשות העירונית. גם אם המידע היה זמין לציבור, העובדה כי המוכר לא ידע עליו במועד החתימה על ההסכם, והעובדה כי היזמית ניצלה זאת להפיק רווח מיידי, עשויות להשפיע על עקרונות הגילוי והשקיפות בעסקות נוספות בעתיד.
בהקשר הזה, עלול להיווצר שינוי בתפישת העסקות בתחום הנדל"ן. מקרים שבהם צד אחד שומר את המידע לעצמו, עלולים להיחשב עסקות בלתי הוגנות, אם יש בכך ניצול חוסר ידיעה של הצד השני. ייתכן כי פסק הדין הנ"ל יהווה אבן דרך, שידרבן יזמים ומוכרי נכסים להקפיד יותר על שקיפות במידע ולהימנע מהטעיה מכוונת של הצד השני.
מהו תפקיד חובת הגילוי בעסקות נדל"ן?
חובת הגילוי בעסקות נדל"ן היא חיונית להבטחת שקיפות והגינות בין הצדדים. כל פרט מהותי שיכול להשפיע על ערך הנכס או על תנאי העסקה חייב להיות גולל לצד השני. במקרה הזה, היזמית הייתה מודעת לתוכנית ההתחדשות העירונית שהיתה צפויה להעלות את שווי הנכס, אך היא לא גילתה זאת למוכר - ובכך הפרה את חובת הגילוי.
האם תמיד ישנה חובה על הצדדים בעסקה לגלות מידע מהותי?
כן. על שני הצדדים במשא ומתן חלה חובה להימנע מהסתרת מידע מהותי. אם אחד הצדדים יודע על דבר שיכול לשנות את תנאי העסקה או את ערך הנכס, עליו לחשוף את המידע. כל הסתרת מידע כזה עלולה להיחשב להטעיה ולהוביל לביטול העסקה, כפי שקרה במקרה זה.
בית המשפט שוקל את כל העובדות והנסיבות סביב העסקה. אם אחד הצדדים מסתיר מידע מהותי במכוון, ובכך פוגע באפשרות של הצד השני לקבל החלטה מושכלת, הרי שמדובר בהטעיה. בפסק הדין הנוכחי, היזמית ידעה על תוכנית ההתחדשות העירונית ולא גילתה זאת למוכר - מה שהוביל לבית המשפט לקבוע כי יש לבטל את ההסכם.
בפסק דין ע"א 158/77 רבינאי נגד מן שקד, נדונה השאלה האם זיכרון דברים מהווה חוזה מחייב. בית המשפט קבע כי במקרים מסוימים, זיכרון דברים יכול להיחשב חוזה מחייב, בייחוד כשהוא כולל את הפרטים המהותיים של העסקה ומעיד על גמירות דעת של שני הצדדים. במקרה אחר, בפסק דין ע"א 2469/06 סויסה נגד זאגא בגוש 5027 חלקה 1, נדונה השאלה האם ניתן לאכוף זיכרון דברים שנחתם בין הצדדים. בית המשפט קבע כי זיכרון דברים יכול להיות מחייב, בהתאם לנסיבות ולתוכן המסמך.

המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת
כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.
ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.
לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.
ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.
- הפקעה, מחלוקת ומס: המושב נגד המדינה - מי ניצח?
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט
המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.

יקבל פיצוי של 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
בית משפט השלום בהרצליה פסק פיצוי חריג בהיקפו לצעיר שנפגע בתאונת דרכים, אף שחזר מיד לעבודה והצטיין בלימודי התואר השני שלו. השופטת קבעה כי למרות ההצלחה המקצועית והאקדמית, מצבור הנכויות והפגיעה הרפואית עלולים להשפיע בעתיד על כושר ההשתכרות שלו, ויש לפצות
כבר היום
בערב קיץ של אוגוסט 2022, תאונת דרכים אחת קטעה באחת מסלול חיים שנראה אז ברור למדי. צעיר בן 24, סטודנט למשפטים שעבד במקביל במשרד עורכי דין, מצא את עצמו מתמודד עם כאבים, סחרחורות, צפצופים באוזניים וקשיים נפשיים שילוו אותו גם שנים אחרי. כלפי חוץ, דבר כמעט לא השתנה. הוא חזר מיד לעבודה, המשיך בלימודים, סיים תואר ראשון, החל תואר שני ואף הצטיין בו. אבל מתחת לפני השטח, כך קבע בית המשפט, נוצרה פגיעה מורכבת, מצטברת, כזו שעלולה לכרסם בכושר עבודתו בעתיד, גם אם בהווה היא כמעט ואינה ניכרת.
בפסק דין מפורט שניתן בדצמבר 2025 בבית משפט השלום בהרצליה, פסקה השופטת הבכירה לימור רייך פיצוי כולל של כ-1.43 מיליון שקל לטובת התובע, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד כלל חברה לביטוח. הסכום הגבוה נפסק אף שהנתבעת לא חלקה על כך שהתובע לא הפסיד שכר בעבר, ואף המשיך להתקדם במסלולו המקצועי והאקדמי. לב המחלוקת, כפי שהגדירה השופטת, היה סביב שאלת הנזק, ובעיקר שאלת הפער בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית.
על פי פסק הדין, האחריות לתאונה לא היתה שנויה במחלוקת. המחלוקת נסובה כולה סביב היקף הפיצוי. לצורך כך מונו ארבעה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: בתחום האורתופדיה, הראומטולוגיה, הפסיכיאטריה ואף בתחום אף אוזן גרון. חוות הדעת לא נסתרו, והמומחים אף לא נחקרו עליהן. בסופו של דבר נקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 33.45%.
הנכות הזו לא היתה נקודתית או ממוקדת בפגיעה אחת בלבד. בתחום האורתופדי נקבעה לתובע נכות קלה בגין הגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני. בתחום הראומטולוגי אובחנה תסמונת פיברומיאלגיה, עם נכות לצמיתות בשיעור של 5%, תוך ציון כי קיים סיכוי לשיפור מסוים בעתיד אך לא להחלמה מלאה. בתחום הפסיכיאטרי נקבע כי התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם תסמינים חרדתיים, דיכאוניים ואלמנטים פוסט־טראומטיים, אם כי הנכות הזו הופחתה בשל חפיפה עם מצבו הקודם והפיברומיאלגיה. בתחום אף־אוזן־גרון נקבעה נכות משמעותית יחסית בגלל טנטון קבוע וסחרחורות.
- מהפכה בפרסומת, נזיפה מהשופט: ליברה תשלם 100 אלף ש'
- נפגע בתאונה וקיבל מימון לחדר פרטי במוסד סיעודי - לכל חייו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית
אלא שהנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית של כל אלה. לטענתה, גם אם קיימת נכות רפואית לא מבוטלת, בפועל אין לה כמעט השפעה תפקודית. התובע, כך נטען, עובד במשרה מלאה, השלים התמחות, לומד לתואר שני ואף עושה זאת בהצטיינות. מכאן, לטענת חברת הביטוח, הנכות התפקודית נמוכה בהרבה, ולכל היותר עומדת על 10%. השופטת רייך דחתה את הטענה הזו, אך גם לא אימצה באופן מלא את עמדת התובע. בפסק הדין הודגש כי אין עדות לכך שהנכות הרפואית זהה לנכות התפקודית. “הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו”, נכתב בפסק הדין שפורסם, תוך הפניה לפסיקה הקיימת. עם זאת, נקבע כי אין להתעלם מהשפעתן המצטברת של הנכויות, גם אם בשלב זה אין להן ביטוי ישיר בשכר או בהיקף העבודה.
