חוזה
צילום: FREEPIK

מכר קרקע ליזמית נדל"ן - זו הסיבה שהעסקה בוטלה

היזמית רכשה את הנכס, ברחוב בלפור בתל אביב, במחיר נמוך מאוד, מבלי לגלות למוכר על תוכנית התחדשות עירונית שאמורה להתבצע באזור - שהיא כן היתה מודעת אליה. המוכר טען כי אם היה יודע על התוכנית, הוא לא היה מוכר את הנכס במחיר נמוך כל כך - 1.5 מיליון שקל. לדבריו, היזמית ניצלה את חוסר ידיעתו, והשיגה את העסקה בתנאים לא הוגנים

עוזי גרסטמן |

לאחרונה ניתן פסק דין חשוב בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו נדונה תביעה לביטול הסכם מכר בין בעל נכס לבין חברת נדל"ן. פסק הדין עוסק במקרה שבו היזמית רכשה נכס במחיר נמוך מאוד, מבלי לגלות למוכר על תוכנית התחדשות עירונית שאמורה להתבצע באזור. תוכנית זו היתה צפויה להעלות באופן משמעותי את ערך הנכס, והיזמית, כך נקבע בפסק הדין, היתה מודעת לכך בזמן החתימה על הסכם המכר. בעקבות זאת, קיבלה השופטת עינת רביד את טענות המוכר ופסקה כי הסכם המכר יבוטל.


המוכר במקרה הזה היה בעל נכס ברחוב בלפור בתל אביב. ב-2018 הוא חתם על הסכם מכר עם חברת בלפור 72 2008, חברה שעוסקת ביזמות נדל"ן. על פי ההסכם, נמכר הנכס תמורת 1.5 מיליון שקל. אלא שבשלב מאוחר יותר, גילה המוכר כי היזמית ידעה על תוכנית להתחדשות עירונית באזור, שהיתה צפויה להעלות את שווי הנכס לכ-3.5 מיליון שקל. המוכר טען כי אם היה יודע על התוכנית, הוא לא היה מוכר את הנכס במחיר נמוך כל כך. הוא טוען כי היזמית ניצלה את חוסר ידיעתו כדי להשיג את העסקה בתנאים לא הוגנים.


הטענה המרכזית של המוכר היתה שהיזמית הסתירה ממנו מידע מהותי, שהיה עשוי לשנות את החלטתו למכור את הנכס במחיר הנמוך. המוכר טוען כי היזמית לא גילתה לו על התוכנית להתחדשות עירונית, אף שלדבריו, המידע היה בידיעתה והשפיע ישירות על ערך הנכס.


היזמית טענה שהמידע היה זמין לציבור


מנגד, היזמית טענה כי לא היה עליה לגלות את המידע למוכר. לטענתה, המוכר לא שאל עליה ישירות אודות תוכניות עתידיות באזור. בנוסף, היא טענה שהמידע על התוכנית היה זמין לציבור – מה שמאפשר למוכר למצוא אותו בכוחות עצמו. היזמית טענה גם כי מדובר במידע שהיה בפומבי, ומכיוון שהצדדים לא נדרשו בשום שלב לשוחח על תוכניות עתידיות, לא היה צורך לגלות למוכר על תוכנית ההתחדשות העירונית.


המשמעות המשפטית של פסק הדין היתה מרחיקת לכת: השופטת קיבלה את טענות המוכר, וקבעה כי היזמית פעלה בחוסר תום לב. היא קבעה כי היזמית היתה מודעת היטב להשפעתה של תוכנית ההתחדשות העירונית על הנכס, אך בחרה במכוון שלא ליידע את המוכר על כך. השופטת כתבה כי מדובר בהטעיה חמורה, המהווה הפרה של חובת תום הלב במשא ומתן וביצוע העסקה.


בנוסף, השופטת רביד ציינה בפסק הדין שפורסם כי הסתרת המידע מהווה מעשה בלתי הוגן, ושההסכם נעשה תוך ניצול חוסר הידיעה של המוכר. בעקבות זאת, היא קבעה כי יש לבטל את ההסכם ולהחזיר את הצדדים למצבם הקודם, כלומר המוכר יחזיר את התמורה שהתקבלה והיזמית תחזיר את הנכס.


פסק הדין חשוב במיוחד משום שהוא מדגיש את חובת הגילוי ותום הלב במשא ומתן בעסקות נדל"ן. המקרה מוכיח כי לא די בכך שהמידע יהיה זמין לציבור או שלא נשאל עליו – ישנה חובה על הצדדים לעסקה לגלות כל פרט מהותי שיכול להשפיע על תנאי העסקה. ההחלטה מדגישה את העקרונות המשפטיים של הגינות ושקיפות, בייחוד בתחום הנדל"ן, שבו לעתים יש לאחד הצדדים יתרון במידע שלא נמסר לשני. פסק הדין מבטיח כי הצדדים לעסקה לא ימצאו את עצמם במצב שבו הם חותמים על חוזה בתנאים לא הוגנים, בעקבות מידע שלא נמסר להם במכוון.

קיראו עוד ב"משפט"


ניצול חוסר ידיעה של הצד השני


פסק דין זה עשוי לשמש תקדים בהבנת חובות הגילוי של הצדדים בעסקות נדל"ן. בייחוד כשמדובר בנכסים בעלי פוטנציאל שולי רווח גבוה, כמו במקרה הזה, שבו שווי הנכס הוכפל ואף יותר, בעקבות תוכנית ההתחדשות העירונית. גם אם המידע היה זמין לציבור, העובדה כי המוכר לא ידע עליו במועד החתימה על ההסכם, והעובדה כי היזמית ניצלה זאת להפיק רווח מיידי, עשויות להשפיע על עקרונות הגילוי והשקיפות בעסקות נוספות בעתיד.


בהקשר הזה, עלול להיווצר שינוי בתפישת העסקות בתחום הנדל"ן. מקרים שבהם צד אחד שומר את המידע לעצמו, עלולים להיחשב עסקות בלתי הוגנות, אם יש בכך ניצול חוסר ידיעה של הצד השני. ייתכן כי פסק הדין הנ"ל יהווה אבן דרך, שידרבן יזמים ומוכרי נכסים להקפיד יותר על שקיפות במידע ולהימנע מהטעיה מכוונת של הצד השני.


מהו תפקיד חובת הגילוי בעסקות נדל"ן?

חובת הגילוי בעסקות נדל"ן היא חיונית להבטחת שקיפות והגינות בין הצדדים. כל פרט מהותי שיכול להשפיע על ערך הנכס או על תנאי העסקה חייב להיות גולל לצד השני. במקרה הזה, היזמית הייתה מודעת לתוכנית ההתחדשות העירונית שהיתה צפויה להעלות את שווי הנכס, אך היא לא גילתה זאת למוכר - ובכך הפרה את חובת הגילוי.


האם תמיד ישנה חובה על הצדדים בעסקה לגלות מידע מהותי?

כן. על שני הצדדים במשא ומתן חלה חובה להימנע מהסתרת מידע מהותי. אם אחד הצדדים יודע על דבר שיכול לשנות את תנאי העסקה או את ערך הנכס, עליו לחשוף את המידע. כל הסתרת מידע כזה עלולה להיחשב להטעיה ולהוביל לביטול העסקה, כפי שקרה במקרה זה.


איך קובע בית המשפט אם מדובר בהטעיה?

בית המשפט שוקל את כל העובדות והנסיבות סביב העסקה. אם אחד הצדדים מסתיר מידע מהותי במכוון, ובכך פוגע באפשרות של הצד השני לקבל החלטה מושכלת, הרי שמדובר בהטעיה. בפסק הדין הנוכחי, היזמית ידעה על תוכנית ההתחדשות העירונית ולא גילתה זאת למוכר - מה שהוביל לבית המשפט לקבוע כי יש לבטל את ההסכם.


בפסק דין ע"א 158/77 רבינאי נגד מן שקד, נדונה השאלה האם זיכרון דברים מהווה חוזה מחייב. בית המשפט קבע כי במקרים מסוימים, זיכרון דברים יכול להיחשב חוזה מחייב, בייחוד כשהוא כולל את הפרטים המהותיים של העסקה ומעיד על גמירות דעת של שני הצדדים. במקרה אחר, בפסק דין ע"א 2469/06 סויסה נגד זאגא בגוש 5027 חלקה 1, נדונה השאלה האם ניתן לאכוף זיכרון דברים שנחתם בין הצדדים. בית המשפט קבע כי זיכרון דברים יכול להיות מחייב, בהתאם לנסיבות ולתוכן המסמך.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
רשות המסים
צילום: רשות המסים

המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם גם שנים אחר כך

תושבים שטענו לגביית מס רטרואקטיבית בניגוד לחוק ביקשו לנהל תובענה ייצוגית נגד מנהל מס שבח ורשויות המדינה, אך בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי החיוב נעשה כדין, מתח ביקורת חריפה על אופן ניסוח הבקשה, והבהיר כי מי שלא דיווח על רכישת זכויות במקרקעין - לא יוכל לטעון לפטור בדיעבד

עוזי גרסטמן |

בפתח פסק הדין, שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נפרשת תמונה שמוכרת היטב לעוסקים בתחום המקרקעין: בעלי זכויות בנכסים מבקשים, לעתים שנים רבות לאחר רכישתן, להסדיר רישום בטאבו או לבצע פעולה אחרת בנכס. אלא שאז, רגע לפני השלמת המהלך, צצה דרישה לתשלום מס רכוש בגין השנים שעברו. מבחינת אותם בעלי זכויות, הדרישה נתפשת לא פעם כהפתעה לא נעימה, ולעתים אף כעוול של ממש. במקרה שנדון בפסק הדין הבא, ההפתעה הזו נהפכה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שבמרכזה טענה עקרונית: רשות המסים מחייבת אזרחים במס רכוש רטרואקטיבי, בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקה.

המבקשים, מוחמד חוסאם חירבאוי ומיראל רזק, פנו לבית המשפט בטענה כי המדינה, באמצעות מנהל מס שבח וגורמים נוספים, דורשת תשלום מס רכוש גם בגין נכסים שלא היו רשומים במערכת המס לפני שנת 2000 - השנה שבה בוטל מס הרכוש. לשיטתם, מדובר בפרקטיקה פסולה של גביית מס בדיעבד, כזו שסותרת את ההחלטות של ועדות ערר וההלכות שנפסקו בעבר. הקבוצה שבשמה ביקשו לפעול הוגדרה באופן רחב כ"כל אזרח אשר נדרש לשלם מס רכוש בגין נכס אשר לא היה רשום במערכת המס לפני שנת 2000, וכל אזרח שנדרש לשלם מס רטרואקטיבי בניגוד להחלטות ועדות הערר וההלכות הפסוקות".

אלא שכבר בראשית פסק הדין מבהיר סגן נשיא בית המשפט, השופט רם וינוגרד, כי הבקשה לוקה בחסר מהותי. הוא מציין כי מדובר בבקשה "לקונית במיוחד", שאינה כוללת את מרבית הרכיבים הנדרשים לפי חוק תובענות ייצוגיות, ומוסיף ביקורת חריפה על סגנונה. לדבריו, הבקשה והתובענה "נוסחו בלשון שאינה ראויה", וכללו האשמות חמורות כלפי המשיבים, לרבות טענות לסחיטה באיומים, מרמה ופעולות פליליות. השופט קבע כי "די היה בדרך התבטאות לא ראויה זו כדי להביא לדחיית בקשת האישור", מכיוון שהתנהלות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם הדרישות הקבועות בדין.

הבקשה לא עומדת בתנאי הסף המהותיים

מעבר לפגמים הצורניים והסגנוניים, בית המשפט קובע כי הבקשה אינה עומדת גם בתנאי הסף המהותיים לאישור תובענה ייצוגית. כך, בין היתר, מצוין בפסק הדין שפורסם כי המבקשים לא התייחסו לטענות סף כבדות משקל שהעלו המשיבים בתשובתם, וכי העובדה שבא כוח המבקשים שימש גם כמצהיר בתצהיר התומך בבקשה, פועלת אף היא בניגוד להוראות חוק תובענות ייצוגיות.

ואולם, השופט וינוגרד אינו מסתפק בדחייה מטעמים דיוניים בלבד, אלא עובר לדון במחלוקת עצמה. כאן, בלב הדיון, מונחת שאלת פרשנות של הוראות חוק מס רכוש, ובעיקר היחס בין סעיפים 17, 19 ו-22 לחוק. המבקשים ביקשו להסתמך על סעיף 19(א) לחוק, הקובע מגבלה על גבייה רטרואקטיבית של מס, וטענו כי לא ניתן לחייב במס בגין תקופה העולה על חמש שנים לאחור. אלא שבית המשפט קובע כי הפרשנות הזו מתעלמת מהוראות חוק אחרות ומהפסיקה שעסקה בהן.

אחים קוראים צוואה צילום: ביזפורטלאחים קוראים צוואה צילום: ביזפורטל

הסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת

קשישה כבת 100 נישלה את כל הילדים שלה והורישה את כל רכושה לנכדיה. בית המשפט קבע כי היא לא היתה כשירה להבין את משמעות הצוואה בזמן שערכה אותה. הסרטון, חוות הדעת והמסמכים הרפואיים לא הותירו ספק לגבי מידת כשירותה. הירושה תחולק מחדש - הפעם שווה בשווה בין הילדים

עוזי גרסטמן |

בשנות חייה האחרונות, כשהזמן כבר לא נספר ביומנים אלא בביקורי מטפלות ובמסמכים רפואיים, מצאה את עצמה קשישה כבת 100 בלב מאבק משפחתי חריף. שנים לאחר פטירתה, התברר כי החלטה אחת שקיבלה, או אולי לא באמת קיבלה, עתידה לקבוע מי יירש את ביתה, חסכונותיה וזיכרון חייה. פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון קבע כי הצוואה שערכה המנוחה בגיל מתקדם מאוד, ובה נישלה את כל ילדיה לטובת נכדיה, אינה תקפה. בית המשפט הורה לקיים צוואה מוקדמת יותר, מ-2003, שבה חולק העיזבון בין ילדיה של המנוחה בחלקים שווים.

המנוחה, ילידת 1911, הלכה לעולמה ב-2018 כשהיא בת יותר מ-100. בחייה נולדו לה שישה ילדים - בן אחד וחמש בנות - אך חלק מילדיה נפטרו כבר בינקותם. הבן, אביהם של התובעים, היה דמות מורכבת בפרשה, כשעדותו תוארה בפסק הדין כבלתי קוהרנטית וככזו שלא ניתן להסתמך עליה. נכדיה של המנוחה, ילדיו של אותו בן, הם שפנו לבית המשפט בבקשה לקיים צוואה מאוחרת שערכה סבתם ב-2008, צוואה שבמסגרתה הורישה להם את כל רכושה ונישלה למעשה את ילדיה, למעט זכות מגורים שניתנה לבן בבית עד לסוף ימיו.

מנגד, חמש הבנות התנגדו לצוואה המאוחרת ודרשו לקיים צוואה קודמת מ-2003, שנערכה בפני עורך דין אחר, ובה נקבע כי העיזבון יחולק שווה בשווה בין כל הילדים. לטענתן, בעת עריכת הצוואה המאוחרת כבר סבלה האם מדמנציה חמורה ולא היתה כשירה להבין את משמעות מעשיה. הן הוסיפו וטענו למעורבות בלתי הוגנת של הנכדים בעריכת הצוואה. השופטת מירית פולוס קיבלה את ההתנגדות וקבעה כבר בפתח פרק ההכרעה כי, "מצאתי שיש להורות על פסילת הצוואה מהטעם שהמנוחה לא היתה כשירה בעת עריכתה וכי יש מקום לקיים את צוואתה המוקדמת". הקביעה הזו נשענה על תשתית ראייתית רחבה, ובעיקר על חוות דעתו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי.

המומחה בחן שורה ארוכה של מסמכים רפואיים וסוציאליים, ובהם אבחונים פסיכוגריאטריים, הערכות תלות ודוחות מהמוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה חד משמעית. לדבריו, כבר ב-2002 החלה המנוחה לסבול מירידה קוגניטיבית, שהחמירה והלכה עם השנים. ב-2007 היא אובחנה כסובלת מדמנציה קשה, ובינואר 2008 - חודשים ספורים לפני עריכת הצוואה - נקבע בהערכת תלות שנערכה כי היא "חסרת תובנה ובעלת ליקוי רציני בשיפוט". פרופ’ נוי סיכם וטען כי, "הסבירות הגבוהה יותר היא שבמועד הנדון לא היתה המנוחה כשירה לבצע פעולות משפטיות".

"ירידה קשה בזיכרון לכל הטווחים"

אחד המסמכים המרכזיים שנדונו בפסק הדין הוא אבחון פסיכוגריאטרי שנערך למנוחה באוקטובר 2007 בבית חולים ציבורי. באותו אבחון נכתב כי קיימת "ירידה קשה בזיכרון לכל הטווחים", כי המנוחה אינה מתמצאת בזמן ובמקום, וכי תוצאת מבחן המיני־מנטל עמדה על 8 מתוך 30 - נתון המעיד על דמנציה חמורה. עוד צוין כי מדובר באשה שזקוקה להשגחה של 24 שעות ביממה ולעזרה מלאה בתפקודיה. הנכדים ניסו לפסול את המסמך וטענו כי מדובר בחוות דעת שהוזמנה לצורך הליך אפוטרופסות ולכן היא לא אובייקטיבית. בית המשפט דחה את הטענה הזו, וקבע כי אין יסוד להניח שרופאה בבית חולים ציבורי תטה אבחון רפואי. השופטת הדגישה כי "לא סביר שנתון אוביקטיבי זה, המעיד על דמנציה חמורה, הוטה בדרך כלשהי".