צהוב לי

מעריב ממשיך בקמפיין הסרט הצהוב.

היום, אולי בגלל הביקורת של אתמול, שלושת הטנורים, כלומר התורמים, שהפכו לקוורטאט: רמי לוי, איתוראן, סאני תקשורת ודליטקס, מוזכרים רק בע' 3, ולא בשער. אבל מוזכרים-מוזכרים, בשמנוניות יתרה.

לאו מילתא זוטרתא היא: יואב צור, עורך מעריב נדרש לעניין ונושא הוא את דברו בע' 2 של עיתונו הלוחמני.

אבל אופסי, אין אפשרות להוסיף תגובות. ממה מפחד עורך מעריב?

בידיעות הצעדה מככבת בע' 2-3, אך לא בשער.

בישראל היום יש ידיעה על שהצלב האדום לא יבקר את גלעד שליט, ויש צילום של בלון צהוב שיחולק בקניוני ישראל. מי? מה? מו? לא יודעת.

מה יהיה עם הגנרל

איך הכתב מייקל הייסטינגס השיג ציטוטים כל כך שערורייתיים ממפקד כוחות ארה"ב באפגניסטן, מק׳קריסטל? (שמות גנאי לביידן, לכלוכים על אובמה).

תואמו לו 24 שעות עם המפקד. הוא טס לפריז והיה אמור להתלוות אליו לאפגניסטן, אבל מזלו שפר עליו. עשן אפר מאיסלנד השבית את הטיסות והייסטינגס מצא עצמו משוטט עם הגנרליסימו עשרה ימים באירופה, באוטובוס, בערבי שתייה ובאחוות לוחמים וניבול פה נדירה.

רוכב אופניים נהרג

בצומת אולגה מפגיעת מונית.

עשר שורות בטור צד במעריב, ע' 19.

נו מה, כל רוכב אופניים שנהרג נעשה מזה טרראם? הגזמתם.

המיליונרים והסטודנטים

במעריב עסקים מספר יהודה שרוני שבעקבות התיקון לחוק, משלמים מיליונרים חוזרים בטל"א כמו סטודנטים.

ח"ח לקריקטורה של מושיק. יפה מאוד.

קצה האצבעות

סופשבוע

בשער, יואב ללום, "אדריכל פרשת עמנואל" (שרי מקובר-בליקוב), מספר מה מנהל התלמוד תורה אמר לאבא שלו בגיל 7: "אמנם כיתה ב' עוד לא מלאה, אבל אין אצלנו מקום לשחורים"

כותרת? כותרת.

אבל מה, אם נקרא את הכתבה יתברר ששעה לאחר מכן, בלחץ של מישהי (רבנית?) שפגשו ברחוב, השתכנע המנהל האהבל, והכניס את הילד לביה"ס, שם למד עד כיתה ח' ואפילו לא זכה ליחס מחפיר.

אליען לזובסקי חוגגת 50 שנים לגלולה ומחפשת לה אלטנרטיבה. וזה למה?

או. לפני שנתיים אמר לה הגינקולוג: מותק, את מעשנת כמו ארובה. או סיגריות או גלולות. חביבתי בחרה באפשרות ההגיונית יותר ולכן הלכה לחפש תחליף לגלולה.

כבר בכותרת המשנה אני רואה את הבעיה: "... והקונדום, כידוע, מקלקל את ההנאה"

את ההנאה של מי? של 50% מקוראי הכתבה, לכאורה, או של 100% ממושא הכתבה, כלומר, הנשים, שמבחינתן, סלחו לי, אין שום הבדל, למעט זה שבראש, לא בגוף.

וההמשך ברור: גברים כלל אינם חלק במשוואה. כלומר רק במשוואת העונג. האחראית הבלעדית מבחינת הכותבת היא האישה. כאילו באותה מיטה או מעלית או מכונית או מכונת כביסה נמצאות רק נשים עם עצמן. האיבר/ים האחרים בהם משתמשים כו-לם באותו אקט שייכים כנראה לפעוטות, רפי שכל או אוטיסטים, שאינם בני אחריות על מעשיהם, ולכן פטורים מעול מצוות ומחשבות.

מה באמת מענג אותנו?

מוסף כלכליסט, רונית צין-קרסנטי. טרם קראתי. ההפניה מעניינת - מה שמענג אותנו זה לא מה שחשבנו.

בעמוד האחרון של מוסף כלכליסט, עליו חתום אסף חנוכה, יש דיוקן של ערבי, כאילו, ושל יהודי, כאילו, ודיוקן של מזרחי, כאילו.

מה שכתוב זה יהודי + ערבי = מזרחי.

אם זו סאטירה על משהו, היא לא עברה.

טוקבקים

כבאי במשמרת | 01:22 24/06/10

"2,000 דונמים חורש עלו באש"

אני רואה שגם פה בבלוג תקשורת מתייחסים לכתוב ביראת כבוד.

רוב השריפות בארצנו, שריפות יער ושטחים פתוחים, לא קורות מאליהן. דונמים של חורש לא עולים באש אלא מועלים באש ובדרך כלל ביותר ממוקד אחד כך שההשתלטות על השריפות לוקחת זמן רב והנזק מתקבע.

אמנם העיתונות בוחרת צד ומאשימה, בדר"כ, את הטבע האכזרי, אבל בין המקצוענים הדברים ידועים, ולא מאתמול, למרות שכמעט אף פעם לא משקיעים בחקירה ממצה כדי למצוא את האשמים שלא פעם אפילו לא טורחים להסוות את עצמם בכך שמשאירים סימנים גלויים.

וגם

אש קולית | 14:14 23/06/10

הבעיה היא לא כבאים.

אין אף ארץ בעולם שבה ערבים מדליקים יערות. הם מדליקים כל פעם ב-3-4 נקודות, עושים את זה בימים שיש רוחות חזקות וחום גדול. כבאים לא יכולים להשתלט על זה אפילו שיהיו "אלף כבאים".

יש שני פתרונות: 1. לתפוס את המציתים - מה שהמשטרה לא עושה (בקרוב אסביר למה).

2. מטוסי כיבוי. לא אלה הנמצאים היום, יש מטוסים (אמפיביים) שנכנסים לים, פותחים, את המיכל ותוך שניות מתמלאים ושופכים על האש .הקרבה של השריפות לים בישראל היא אידיאלית לכך.

בבקשה, כתבת תחקיר ראויה לכל כלי תקשורת.

מיילבק

"נולדתי וגדלתי במרכז הארץ.

מודה שכתושבת המרכז הייתי בטוחה שגבולות המדינה מסתיימים בגבעתיים.

חלפו כמה שנים, בגרתי ונישאתי ועברתי לגור אי שם בצפון ה(לא) רחוק.

מאז שעברתי, אני מגלה יותר ויותר כמה בורות והתנשאות יש לפעמים בתקשורת לגבי כל עיר/ישוב שאינו באיזור ת"א רבתי.

הנה דוגמה אחת שעצבנה אותי לגמרי (אני לא בטוחה מה מרגיז יותר, הבורות, הגזענות, או העובדה שניצב בדימוס אריה עמית אינו מכיר את הארץ.)

החל מ- 1:54:36 (האייטם הוא על נדל"ן בחדרה).

בלוגלנד

אני רואה שדן חן מנכ"ל תפוז התייחס לזה, אבל גם אני רוצה:

(פשוט לא הגעתי לפירמה, מודה)

קובי אריאלי אמר: "עוד לא עלה בבלוגים טקסט שעובר עיתון. הכול נחמד, אבל ממש לא מספיק טוב".

אומר זאת כך, ידידי, אינני רוצה לעבור עיתון. עיתון בשבילי הוא לא רף שצריך לעבור אותו.

אני לא רוצה להעביר את הטקסט לעיתון.

הפורמט שאני כותבת מתאים לבלוג. כן, כך בחרתי. נוח לי יותר לכתוב אותו בצורה המשונה הזו, עם הפסקאות, עם הבדיחות (שלפעמים מצחיקות רק אותי, אבל זה מספיק לי), עם התוספת המאוחרת, עם היכולת לטעות בשיקול הדעת (! כן! ולא פעם!) מאשר בעיתון.

אני לא רוצה לכתוב בעיתון, אני רוצה לכתוב בבלוג.

אני רוצה לכתוב כך ולא אחרת. אתה צריך להבין את זה, קובי. וגם אם בעיניך ובעיני רבים זה הישג לעבור מבלוג לעיתון, אצלי זה בדיוק להפך.

הכתיבה בבלוג משחררת. כן, אני יכולה לטעות, אבל גם לתקן באותה מהירות, ולהראות לקוראים את התהליך. אחד הדברים שיפים בבלוג זו השקיפות. כך לטעמי.

ואני חושבת, או לפחות משתדלת להיות הכי שקופה פה עם הקוראים. ועם עצמי.

בלוג חדש למעצבת גלית שבו. שווה בדיקה.

דרושות נשים מרביצות

גיא זהר ציטט שלשום בהיום שהיה את מודעת "מחפשים נשים למשט". אחד מחברי קהילת היום בפייסבוק סיפר שזה חלק מההומור של מועדון לילה, שצילמה שלשום פיילוט.

א-בל, אולי לא אבל אלא להפך: בע' 9 בידיעות יש ידיעה על כך ש-20 לוחמות מג"ב מתאמנות עם אנשי השייטת לקראת המשטים הבאים.

לפני פיזור

אין כמו יפו. "נסיגת קו בלתי צפויה", קריא: הפסקת חשמל, סילקה אותי מהבית בשבע וחצי בבוקר, ודווקא ביום הכי לחוץ שלי השבוע. נשבעת, חמשנים בצפון השבע, ושום קו לא נסוג לגבולות 67'.

והקובץ עליו עבדתי שעה וחצי עד ההפסקה? נקבר במחשב הנייח. מה שמביא אותי למחשבה על דרכי העבודה בעתיד.

זו הסיבה שאין תמונות הבוקר, לא נעים לי לפרוש את כל העיתונים ברחובות, כן?

תתמודדו?

-