אצבעות חג 29.9.10

סיכומון לעונת החגים

למרות שזה החג האחרון, וכל העיתונאים שעסקו במלאכת החגים ודאי מוטלים על הקרשים איפשהו, אפשר למצוא ביבול שמחתורה חומרים שלא קוראים ביומיום. אולי ברגע שמפשיטים מהעיתונים לכמה דקות את המרדף אחרי אקטואליה והם שוכחים לרגע את כל האינטריגות והבעד ונגד שלהם, ועל מי הם כותבים ועל מי לא, נשאר קצת מקום, מרווח קטן, לכמה סיפורים מרתקים.

אביב לביא כותב בגליון ההחמצות של זמן תל אביב איך הוא מחמיץ את הקדמה. כלומר לא מחמיץ, יותר מוותר על ההתעדכנות במסכי הפלזמה והאייפדים והאייפודים, ומבסוט מזה שהבית שלו נטול קרינה ושהילדים קוראים ספרים.

גיא מרוז מספר (שם, שם) איך הפסיד לילה בכפר האולימפי במינכן ב-1972, ומה קרה בבוקר למחרת, כשהטלפון צלצל. מדהים.

שמחת תורה, ידיעות (עורך ליאור בן עמי)

אם כבר יש פרויקט של פרק ראשון בביוגרפיה, למה אי אפשר למלא בו את כל הגיליון? הרי שני הראיונות הנוספים, עם שרי גבעתי ומפגש בין האופנובנק לשוגון לא קשורים, כמו גם קומיקס של שרה אנג'ל. למה אי אפשר לעשות משהו מושלם? כל כך קשה היה למצוא עוד שני אנשים לפרק ראשון?

מגזין שמחת תורה, מעריב (עורך: מתן דרורי)

מעריב אימץ את המסורת שהארץ זנח, עם גיליון הסיפורים החמים של החורף או של הקיץ, וליקט כתבות ממגזיני העולם, כתבות שלא יכולות להיעשות על ידי עיתונאי ישראל בגלל המשאבים שהן גוזלות: זמן וכסף. הנה אחת כזו, התחקות אחר האדם הבודד בעולם.

מוסף חג, ידיעות (עורך: יואב קרן)

אף פעם לא מאוחר לחגוג שנה להתאבדות של דודו טופז. ראיון עם רוני חן זנאתי, גרושתו ואם בנו (דני ספקטור). שלא תגידו שהתקשורת התעלמה.

ידיעות תל אביב

העיתון מזהיר בשערו: זהירות, גיליון עדתי. אז נזהרתי. לא רוצה יותר לקרוא סקרים על עדות ונישואין ושמות.

גלריה

אני מכירה את ההתנהלות הזו: מדי זמן מה מתעורר אחד הכותבים או העורכים מעולם המוזיקה, אחד כזה שהגיע לבגרות מינית בשנות השבעים או השמונים, ושואל: מה עם קובי אור? הוא עוד חי? אולי נעשה עליו כתבה? ואז הולכים לקובי אור. ועושים עליו כתבה. הנה עוד עוד אחת (בן שלו). והנה הבלוג שלו, קרמטוריום.

אגב, הוא המוולווט האמיתי. ראו כמה עיתונים יש לו בבית. איזה ערימות.

הרשת החברתית, הסרט על צוקרברג, יהיה כנראה שיחת היום. בשבועות הקרובים.

ידיעות חזק בפייסבוק

שימו לב. ידיעות שמר על כותביו ביד חזקה ובזרוע נטויה לבל יתבוללו בעדת החפ"שים של כותבי האינטרנט, ולבל יזלגו תכנים מהנייר המודפס לרשת הפוחזת, אבל פייסבוק נראה למפקדיו כזירת פעילות נכונה לעיתון. אשר על כן יש לרבים מהמוספים עמודים באתר, ומאות לייקים לכל אחד. כן, פייסבוק הצליח לשבור את משמרות הצניעות של העיתון הנוקשה.

קחו למשל את עמוד החדשות ובו דיווחים על השכר של עודד קטש ועל החבר של קרנית גולדווסר, הקריקטורה היומית וביקורת טלוויזיה.

והעמוד של זמנים מודרניים ו-שבעה ימים.

ו-7 כלומר שבעה לילות.

בעיה, אי אפשר ליצור האחדה של שמות המוספים, הכל בגלל הבלגאן של פייסבוק ומספרים. אולי שווה לרכז הכל לאיזה מטא-עמוד?

בלוגלנד

שרלי שיטרית על לאור, הארץ והטוקבקים.

עשרה בלוגים טובים ביותר ב-ynet. אני בעד בלוג החומוס של שוקי גלילי. באמת. ובעד גלילי בכלל, אבל לא שווה לכתוב שהוא כותב ב-ynet פה ושם?

שאריות מחוממות

בגלל (או בזכות) הטקסט של יובל נחשפתי למה שכתב איתן אבריאל לקוראיו בתחילת החודש.

טקסט שהוא למעשה התנצלות אחת ארוכה, המסביר לקוראים למה העיתון נראה כמו שהוא נראה, ולמה הכותרות הן כאלו וכאלו. בכל גוגל אשם. ברור.

צרות בכותרות

נכון כשקוראים "כלת פרס נובל לשלום מבקשת להישאר בארץ" אפשר לחשוב שהיא החליטה לעשות עליה, שהיא מבקשת סל קליטה עם מקרר ומכונת כביסה, תעודת גיור ומקלט מדיני? זהו שלא.

לפני פיזור

מה עם איזו חופשה? לא מגיע לי? אני רוצה משהו אקזוטי, קריבי אולי, לא קונבנציונלי.