אסון היסעור

מעריב יצר קיר זיכרון בשער שמתייחס להרוגים באסון היסעור.

כל התיאורים, חורכי בטן:

"אשתו בחודש הרביעי להריונה";

"לפני ארבעה חודשים הפך לאבא";

"ישב בגינת ביתו מביט בסיפוק על הנוף שנשקף"

בהמשך לתיאור שלי אתמול את שערי העיתונים, כשהארץ וישראל היום היו מהוססים, התברר לי בהמשך שגם לישראל היום הייתה מהדורה נוספת בלילה. אלא שהיא לא הגיעה אלי.

השורה התחתונה היא שלכולם, חוץ מאשר להארץ היו מהדורות שניות. למנויים (טוב, אלי) הגיעו אלו מעריב וידיעות בלבד.

תודה לאל, בידיעות מוקדשת גם ידיעה קטנה לקצין הרומני ההרוג, שטאפן קלאודיו דראגנאה ש"השאיר אחריו אישה בהריון בחודש החמישי".

לילך שובל כותבת בישראל היום שלפני חודש הוצע לרומנים לבטל את התרגיל כי מטוס רומני שעליו קצין בכיר שהיה אחראי על הקשר עם צה"ל בתרגיל הנוכחי התרסק.

צרות בכותרות

"התקווה התנפצה: שבע גופות נמצאו על הרכס" (מעריב, 3)

איזו תקווה בדיוק?

מצבור הקלישאות ממשיך לאורך כל העמודים בידיעות ובמעריב המוקדשים לנספים:

"חלם להיות אבא"; "משפחת חיל האוויר התרסקה"; "גאוות המשפחה"; "תמיד הצטיין"; "ילד טוב, אבא טוב"; "כמו משפחה אחת גדולה"; "אמא ידעה", "הילדים מעריצים אותו", "משפחת חיל האוויר"

אבל בפרס היומי זוכה, אני חושבת, ישראל היום (כפולת 2-3)

כות: "מחיר הגנת המדינה"

מש: "ישראל יודעת שכל יום רגוע לכאורה בחייה הוא חלק מן ההכנות למלחמה, עם תפילה לבל תפרוץ * גם בעיתות של שלום, קופת הדם לעולם אינה שובתת"

ועל כך ייאמר, אלוהים אדירים.

בהארץ הכותרות של הנספים מאופקות.

המסיבה של יאיר נתניהו

בן כספית במעריב, ואיתמר אייכנר בידיעות מספרים על המסיבה שנערכה לבנו של נתניהו ביום האסון.

על פי הדיווחים, נתניהו קיבל ידיעה על כך רק שעתיים אחרי שנודע על היעלמות המסוק, ב-18:30.

האירוע היה אז בעיצומו, ונתניהו פרש תוך כדי לחדר עבודתו, וניהל שיחות עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון.

הכל שאלה של תזמון: מתי נתניהו ידע ולמה.

יש לציין שהטקסט של מעריב הרבה יותר זועף ולוחמני מזה של ידיעות.

מעריב גם הקדיש לכך עמוד שלם.

המטכ"ליסט

עפר שלח ניתח אתמול את התנהלות התקשורת ההיסטרית בפרשה, וטוען, למעשה, ששום דבר ממה שנכתב לא היה נכון.

הטלוויזיה החינוכית

הסאגה התחילה ביום שני, כשברנע קרא בידיעות לסגור אותה (זה מאבק מתמשך שלו).

אף שברנע לא התכוון דווקא לרדת על דן מרגלית, כאמור בפתיח –"מי ששואל מדוע נתפר המכרז למנחה לערב חדש דווקא לעיתונאי מסוים ומדוע הוא מקבל מהממשלה כל כך הרבה כסף תמורת השירות שהוא נותן לה, מחמיץ את העיקר: קרוב ל-100 מיליון שקל גוזלת החינוכית כל שנה מתקציבו הדל של משרד החינוך. זוהי גזילה שאין בה תועלת"

(כך בשער ידיעות, מתוך מדור הדעות. אז למה הכותרת מתייחסת לאיש?).

ביום שלישי ענה בן כספית לברנע והסביר לו שהוא טועה. החינוכית זה משומשו.

והיום, יום רביעי יש המשך: גונן גינת עונה לברנע בבישראל היום (העיתון בו כותב מרגלית).

כותב גינת:

"נחום ברנע אינו יכול לסלוח לדן מרגלית כיוון שמרגלית הפגין את האומץ שלברנע אין. כאשר מרגלית גילה שחברו הטוב אינו מיסטר קלין, הוא לא סובב את הראש וחיבר ויצים. כאשר המדיניות שבה תמך לא הניבה את הפירות המקווים, הוא ידע לעשות חשבון נפש כואב, אמיתי, ולבחון מחדש את עמדותיו. זהו החומר שממנו אנחנו צריכים יותר בחברה הישראלית.

בניגוד לברנע, מרגלית לא הצטרף למי שכיסו תפח מחשדות לשחיתות ובתוך כך גם התגייס כדי ללכלך את מי שניסו להיאבק על ניקוי האורוות. את זה דווקא עשו ברנע ושות' בידיעות. מרגלית עשה חשבון נפש אמיתי, שהיה בעצם חשבון הנפש של החברה הישראלית.

מבחינתם של אנשים מסוימים ב"ידיעות", ובהם גם ברנע, העמדה הזו, כנראה, בלתי נסבלת. מרגלית הציב מולם, באומץ, מראה. ומה שנשקף ממנה לא היה בדיוק מעורר גאווה".

זה נכתב בעמוד הדעות. אבל יש גם ידיעה של מתי טוכפלד, שכותרתה "גורמים אינטרסנטיים מנסים לפגוע בטלוויזיה החינוכית".

הבכירים בחינוכית זועמים על "מלחמה שמתנהלת על גב החינוכית על ידי עיתונאים בכל פעם שהם מריחים את החוזה שמתחדש עם דן מרגלית... החינוכית נקלעה למלחמה שלא שייכת לה, ועוד דווקא כעת, כשהיא נמצאת בהשלמת הרפורמה..."

בלוגלנד

יש שלב כזה, בלתי נמנע, באבולוציה של כל בלוגר (נניח שמי שמפרסם את מדורו השבועי תחת הכותרת "בלוג" הוא בלוגר, אבל נרחיב לצורך העניין את גבולות השיח).

זה קורה בדרך כלל אחרי שצבר כברת דרך, אבל הוא עדיין טירון. הוא לא יודע את זה, אבל הוא ירוק כרגע. בשלב הזה הוא כותב מסה על טוקבקיסטים, מתייסר בפומבי, מכה עצמו בזרדים רטובים (או יבשים, מה יותר כואב?), מגלגל עיניים לשמים, מראה את פניו המיוסרים, מספר שהוא לא ישן בלילות, ועוד ועוד.

(כל זה אפרופו המודעה שפרסמה הקרן החדשה על אודות בן דרור ימיני, שלפוסט בעניין היו 3,226 תגובות)

מאיפה אני יודעת? כי הייתי שם, אוהו כמה שהייתי, ולפעמים אני עוד מתדרדרת לאותו מקום בדיוק.

(ספט' 2006)

לכן, ממרחק ארבע שנים מצחיק אותי לראות שעדיין, הפוסט הזה, המתייסר, של הבלוגר החדש אבל לא, תמיד יגיע, ותמיד יעורר את אותה היסטריה בשלוליתו.

לא מחקתי הרבה טוקבקים בחיי (יחסית לכמות), אבל מחקתי מספיק. הרבה הרבה הרבה יותר מעשרה. יש מי שטוענים שאני צנזורית רשעה, אבל הרוב חושב שלא מספיק.

זה לא פשוט. זה למעשה מורכב מאוד.

ואין מצב שמישהו יעשה את זה עבורי, וגם לא שאני אנטר 24/7. קשה במיוחד הדילמה מה למחוק ומה לא. ומה לעשות עם השיח הפוליטי שלא קשור לבלוג שמתלקח פה? הרי זה לא סביר למחוק. מה, אגיד לאנשים מה לכתוב?

ברשת

איך תונצחו ברשת אחרי המוות, מעניין אתכם?

המותג הכל שקרים חזר לרשת, כאתר.

מי עומד מאחוריו? לא ברור.

ויקיליקס

92 אלף מסמכים?

מה זה לעומת אורי בלאו.

וגם האתר. Wikileaks למעוניינים.

VTV

נדבר על זה בבית, תוכנית התחקירים המצטיינת של קשת, תעסוק היום בתחקיר מאוד מעמיק: פרשת חשפנית שהופיעה במסיבת סיום תיכון בראש העין. מובטח ראיון ראשון, בלעדי וחודרני.

ויש גם אייטם בתוכנית הבוקר. דן שילון מאוד מתעניין אם בנים ובנות גם יחד צופים באירוע התרבותי, ומה בדיוק עושים שם, ואיך ייתכן שמי שעשתה באחרונה בגרות הפכה לחשפנית?

והידעתם, למרות שיש אבטחה, אחד הילדים הפליק לה בטוסיק? אל תשאלו מה שעובר על הנוער של ימינו.

ויהיה גם ראיון עם החשפנית, אוקיי? לא, רק שתדעו. ראיון עם החשפנית. הלילה. בנדבר על זה בבית. סוגה עילית.

מועדון תרבות

שניצר כותב על מות האדמו"ר.

(לטוקבקיסטית שסרקה - תודה).

האם לעד יוצמד התואר "מרירה" למילה "רווקה" (למשל היום, בתיאור הנשים בסדרה הצרות שלי עם נשים, סגנון, מעריב).

תהרגו אותי אם אני מבינה את הקריקטורה היומית של מושיק.

(כלומר למה זו קריקטורה, מה היא רוצה להגיד לי, וכנהלאה).

אוליבר סטון התנצל. פפפפ. מזל.

גלריה יולי יצא לאוויר

פרויקט הדגל: נשיקות, לרגל מותה של אדית שיין האחות מתמונת הנשיקה שסימלה את סוף מלחמת העולם השנייה.

איך הוא נחגג? כמה אנשי תרבות ישראלים מדגימים נשיקות צבועות בליפסטיק. נשגב מהבנתי.

לחם עבודה

אמנון נדב, ראש הרשות השנייה התפטר מתפקידו, וומסביר.

לפני שבועיים ראיינה גלי גינת את נדב ובתו אילאיל בסופשבוע.

הנה הראיון איתם.

מתברר שלא מנע את ההתפטרות.

TGI

מחצית 2010

שוויון בנתוני החשיפה של ידיעות וישראל היום ביום חול. שיעור החשיפה – כ-35%.

עלייה מובהקת לישר"ה.

מה שאומר שהקרב של ידיעות נגד העיתון נכשל.

חשיפת ישר"ה בסופ"ש – 25.7%.

בנוסף, עלייה בחשיפה לעיתונים: ביום חול ממוצע: 62.8% במחצית הראשונה של 2010 לעומת 59.7% ביולי-דצמבר 2009.

גם בחשיפה לעיתוני סו"ש ארציים יש עלייה: 66.5% בינואר-יוני 2010 לעומת 64.1% ביולי-דצמבר 2009.

ברדיו מגמת ירידה. ביום חול ממוצע מאזינים כ-74.5% לעומת 75.7% ביולי-דצמבר 2009, 76.1% בינואר-יוני 2009 ו-76.8% ביולי-דצמבר 2008.

הגולשים באינטרנט - מעל 80% לעומת 78.5% ביולי-דצמבר 2009.

הישראלי מבלה כ-7 שעות ורבע בשבוע באינטרנט לעומת כ-3 שעות וחצי בשבוע בקריאת עיתונים ומעל 10 שעות בהאזנה לרדיו.

במסמך שהוציאו יצרני ה-TGI

מעריב והארץ כלל לא מוזכרים.

לידיעת זכי רכיב: מעריב הגיע לחשיפה של 12.5 אחוז, ירידה של כמעט אחוז ממחצית שנייה של 2009, והארץ ל-6.4, ירידה של 2 עשיריות אחוז. גם גלובס התדרדר לשפל.

דווקא כלכליסט עלה מעט.

והמשך הטבלה

ועוד המשך

והערה: בדרך כלל נהגתי להביא את התגובות המעוותות של המארקר וגלובס, המהפכים את הנתונים.

אבל זה כה מביך, שאני חוסכת את זה מהציבור.

התיקונים

הבהרה

"ביום שישי 23.7 הופיע בידיעה על סדרות שבי בצה"ל ציטוט שיוחס לספרו של חגי ליניק 'מספר מוות'. הספר מספר מוות כלל לא עוסק בנושא, ועל כן הציטוט המיוחס כלל לא הופיע בספר"

(ידיעות, 26).

מח' הגהה, עריכה, כית' תמונה

ימית והים האדום. יחסים מורכבים (מעריב, שלישי).

שני אנשים נעדרים מכיתוב התמונה (המוסף לשבת, ידיעות, ממש שאריות מחוממות)

החופש לקרוא

גם הבוקר מופיעה המודעה הזו בידיעות.

"החופש לקרוא

רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמינה"

נכון מאוד!

לפני פיזור

פיציתי.