עזבו לרגע את המקלדת וגשו במחילה לחדר האמבטיה הקרוב או לארון הבגדים. תסתכלו טוב טוב במראה. הבהמה השמנמנה-ורדרדה עם הכתמים השחורים ושק העטינים המתדלדל? זה אתם. זה אני ואת ואתה ואנחנו, צרכני התקשורת. רגע, ומי אלו הנערים הללו שמחליפים כל הזמן את הדלי של החלב הניגר מתחת לעטינים? נערי הכפר? ילדי האיכר? לא עמיתי הפרות, אלו הם נערי האוצר, שדואגים שאף טיפה שנסחטה בעמל על ידי חברות הכבלים והלוויין לא תלך לאיבוד. הייתי נאנח, אבל יוצא לי רק מו.

תקציר הפרקים הקודמים: כידוע לכל עגל רך, מחירי חבילות הבסיס בכבלים ובלוויין בארץ הקודש הם מהגבוהים בעולם המערבי. לאחר יותר מעשור של שוד לאור היום עם רשיון שידור, הבינו זאת גם במשרדי האוצר והתקשורת, והחליטו לעשות כמנהג הפוליטיקאים מקדמא דנן: להקים ועדה. ואכן הוקמה ועדה, ואחר כך ועדה נוספת, ואחריה עוד ועדה שדנה במסקנות הועדה הראשונה (או השנייה, מי זוכר...), ולאחר שועדת מומחים נוספת קבעה שכל הועדות לפניה צדקו, הוחלט על כינון החבילה הצרה.

החבילה הצרה לא הייתה רעיון רע מלכתחילה: היא אמורה הייתה לחייב את החברות להציע לנו חבילת ערוצים קטנה ומהודקת, בתשלום הגיוני של כמה עשרות שקלים בחודש. כך, במקום "ליהנות" מעשרות ערוצי שידור הודים, צ'רקסים, ערבים וגיאורגים, נקבל חבילה של מספר ערוצי בסיס - סדרות, ספורט, סרטים, ילדים וכיו"ב - ונשלם, תחזיקו חזק, על מה שאנחנו באמת רואים. וואלה.

לפי התוכנית המקורית של משרדי האוצר והתקשורת, חברות הכבלים והלוויין היו אמורות לכסות על הירידה הצפויה בתנובת החלב שלנו, בפתיחת חלק מהערוצים לפרסום. אבל חברות הכבלים, כמו כל איכר מצוי, הבינו את נפש הפרות שלהן: מי ישלם כסף כדי לראות פרסומות? אפילו פרות הן לא עד כדי כך מטומטמות. אז גם הפרסומות ירדו בגרסה האחרונה של חוק ההסדרים.

ואז הגיעה ה-DTT, אותה חבילת ערוצים ציבוריים בשידור חופשי, שבימים נטולי ענן ורוח, לו הייתם משתלשלים מחלון ביתכם כשחוט האנטנה קשור לרגליכם, יד אחת אוחזת במרזב והשנייה באף – הייתם יכולים לקלוט אותה גם בתל אביב.

בכבלים ובלוויין נזעקו מרה, טענו כי ה-DTT יעשה להן את שעשה ה-DDT לעולים ממרוקו – והצליחו לעכב עוד קצת את החבילה הצרה. אבל החבילה הזו, צרה צרורה, סירבה לגווע. באוצר הוסיפו לטעון בעוז כי יצאו להגנת הצרכן וישיתו את החבילה הצרה למען רווחת עם ישראל, ואפילו אני עמיתיי הגועים, כמעט והאמנתי לרגע.

שלא כמו באגדות, הסוף היה ידוע מראש, וציני. החבילה הצרה התמוססה לה בימים האחרונים בקול פעייה דקה מחוק ההסדרים, ומקום קבורתה לא נודע עד היום. נערי האוצר קיבלו מהחברות החולבות מעט שמנת, בדמות שילוש התמלוגים שמשלמות חברות הכבלים והלוויין למדינה. גם אגרת הטלוויזיה שנחלבת מאיתנו כבר שנים רבות, קיבלה תוספת נאה. כולם יצאו מרוצים, חוץ מהפרות כמובן – אבל הי, מה הן יודעות לומר חוץ מ-מו?

אבל לא סתם פרות אנו, כי אם פרות יהודיות, מלומדות בהלקאה עצמית. כן חברותי לרפת, אנחנו אשמים בכל. אנחנו אשמים בניהול הכושל של חברות הכבלים והלוויין בשנותיהן הראשונות, אנחנו אשמים ברגולציה הפושרת של המדינה על שוק התקשורת שהנציחה את השוד, אנחנו אשמים בכך שהממשלה חייבה אותן להפקות מקור ישראליות (יש להודות: היו כמה יצירות מופת, אבל על כל "עספור" ודומיה היו ארבע עונות של "השיר שלנו"), ובעיקר אנחנו אשמים שנתנו לחברות הללו לחלוב אותנו עד לשד עצמותינו שנים ארוכות ולא בעטנו, לפחות בדלי אם לא בהן.