על מי מנוחות? Not!
עוד לא גמרנו עם גולדסטון 1, וכבר צריך להתכונן לגולדסטון 2.
לוחמי השייטת מתוכננים למפגש עם רייצ'ל קורי.
כפולה שלמה מוקדשת במעריב ל"סיפורי הגבורה" בהשתלטות על מרמרה.
שער ישראל היום נפתח מתמונות מהפגנות התמיכה: "העם עם צה"ל, מדן ועד אילת".
קצה האצבעות
מסתכלת על שער סופשבוע וגיבוריו, ולא יודעת מי הם אלין לוי ואלישי כדיר, שהייתה זו, מתברר, השנה הגדולה בחייהם.
צח יוקד מראיין את בלוגרית האופנה שמגיעה לביקור בישראל, מרל גינסברג, כותבת הבלוג
לא הבנתי למה אין תגובות בבלוג שלה.
העיר
המדור נערה רכלנית יצא למסיבת הפרידה של אנשי רייטינג מהעורך, ירון טן-ברינק, מהסגנית, דפני ליסבונה, מעורך עיקר החדשות מורן שריר ומרחלי רוטנר וכך אפשר לקרוא למעשה ראיונות עם יט"ב ושריר ונטע ריסקין, זו מהפרסומות לאריחי נובו, לידיעת פודינג ארנב.
לדבריו, "נתנו לנו אוטונומיה מוחלטת אבל לא הבינו מה אנחנו עושים שם" וגם "היה לנו כיוון ואמרו לנו שהוא לא הכיוון הנכון. אנחנו לא יודעים מה הכיוון, אז תסתדרו בלעדינו" וגם "אם הוא (המו"ל, V) חושב שנכון לעשות את העיתון בשליש מהתקציב שהיה לו לפני חמש שנים אז באמת שיהיה בהצלחה".
כלכליסט
שער המוסף - "מדעי הנישואים המאושרים
מאחורי כל זוג מצליח יש נוסחה מדעית"
ח"ח לכותרת:
המשט שלא נגמר
במעריב מתפרסמת תגובת דו"צ בעניין התלונות על ההסברה (תקצרתי):
1. לדו"צ מעולם לא היה ספק בקשר לחשיבות פרסום התמונות והסרטונים.
2. ההפך ? התקשורת הבינלאומית, הניו מדיה והרשתות החברתיות זכו לקדימות מתוך ההכרה בחשיבות דעת הקהל העולמית.
3. צה"ל העמיד לראשונה מסוק ימי לטובת איסוף החומרים שצולמו מהפעילות המבצעית. עם סיום הפעילות העביר המסוק את החומרים מזירת ההתרחשות בלב ים לבסיס ח"א בת"א ומשם באופנועי מ"צ לדו"צ.
4. החומרים נערכו להפצה ובמקביל הועברו לתקשורת הישראלית והבינלאומית. לא צריך היה לשכנע את דו"צ בחשיבות החומרים.
5. דו"צ הפיץ בימים האחרונים "כמות מכובדת מאוד של צילומים וחומרים הכוללים בין השאר תמונות סטילס, סרטי וידיאו ורשת קשר לרדיו".
ידיעות מתפרסמת תגובה של סוכנות אי-פי באותו נושא:
"כשאיננו יכולים לאמת את המקור או הפרטים של תמונות שאנו מקבלים מגורמים אחרים, או כשיש פוטנציאל לבלבול, המדיניות שלנו היא להודיע שאנו לא המקור של החומר המופץ, ולכן לא מסוגלים לוודא באופן עצמאי את תוכנו.
לצערנו, לאור עבודה עריכה מהירה ההבהרה האמורה מופיעה בגוף התמונה בתמונות שנלקחו מהסרט של צה"ל, ואילו בתמונות שנלקחו מארגון הסיוע הטורקי היא נכללת בחלק שלא נראה באופן מיידי בעיתונים מסוימים, אבל עדיין מהווה חלק אינטגרלי מהתמונה. בשני המקרים התמונות הופצו ברגע שבו היינו מודעים לקיום הסרט, ולא היה שום ניסיון מכוון לעכב את ההפצה".
טבע מרקט מפרסמת מודעת כפולה בישראל היום: "כולנו שייטת 13".
העימות
בשער מעריב מדווח אריק בנדר על "
בידיעה במעריב נכתב כי "אנסטסיה מיכאלי אף דהרה לעבר זועבי בריצת אמוק בעת שעמדה על דוכן הנואמים, וניסתה לתלוש מידיה את המקרופון תוך שהיא צועקת: את טרוריסטית, את לא תדברי פה".
איפה דנה ספקטור כשצריך אותה?
אבל יש עוד היי לייטס, ח"כ מירי רגב אמרה לה "רוחי לעזה יא חהינה" (לכי לעזה, יא בוגדת).
ויוחנן פלסנר אמר "אני מאחל לך שתלכי לעזה לפחות לשבוע, ונראה אותך מדברת שם על זכויות נשים ועל זכויות אדם. רווקה בת 38, נראה איך יתייחסו אליך שם".
(מאיפה לפלסנר כזו בקיאות בגילה ובחייה האישיים של זועבי?)
בישראל היום אין כמעט מכות אלא "עימות יהודי-ערבי בכנסת"
בהארץ האזכור לפרשה מופיע רק כהפניה למאמר של יוסי שריד התוהה אם לא צריך בחירות חדשות.
יונתן דחוח-הלוי
מרב בטיטו כותבת "אתם ילדים שלנו" (ידיעות, ע' 15), אלא שאני כבר מבולבלת לגמרי, ולא יודעת אם היא מדברת על הילד הפרטי שלה שבשייטת, או על כל ילדי ישראל. שהרי הייתה זו כבר יעל פז-מלמד, ואולי עוד כמה עיתונאיות שהזכירו שכולם ילדים שלנו. עכשיו, לכו תדעו.
ברשת
קבוצות
על פי ידיעות, בקבוצת
הליכוד למען ישראל היום, סיבוב שני
מעריב (כמעט כל ע' 18) מדווח שהקואליציה התייצבה אתמול במליאה כדי להפיל את הצעת החוק האוסרת חלוקת עיתונים
בידיעות, לעומת מעריב, מוקדשת לכך ידיעונת בטור צד (ע' 26).
בישראל היום מוקדש לכך כל ע' 19.
בהארץ, אאל"ט - אין אזכור בעיתון המודפס.
אבל
בנק דיסקונט משתולל
שדרן 88FM ביקר פרסומת של בנק דיסקונט. בבנק זעמו, והשדרן בן רד הושעה עד הודעה חדשה.
כל הסיפור במלואו, השכם בבוקר, ב
מנחם רבוי על תשדיר השירות של קול ישראל ל
עברית אני מדברת אליך
לידיעת אנשי מעריב
ניתוח "קילה" או "הרניה", נקרא בעברית בקע/שבר מפשעתי (ע' 20).
בלוגלנד
שלי יחימוביץ' מספרת לבמחשבה שנייה איך אורי אורלב העביר את החשבון שלו
אורית גלילי צוקר על
משבר גיל
נכון כתבתי בסופשבוע שנמאס לי ממשברי הגיל של העיתונאים, שנכתבו עשרות אלפי פעמים? אז מה, גם היום כותב יפתח חוצב בסגנון שהחודש מלאו לו 30 והוא נאלץ לקצר שערות באף.
אכן, זהו משבר.
מאחר שהגענו לעונת הקיץ, המשופעת בימים הולדת, יש מצב שאקרא עוד חמישים וידויים כאלו בשלושה חודשים הבאים.
קולנוע
אורי קלייןמראיין את אלחנדרו אמנבאר, במאי
צהוב
ליאיר נתניהו יש
קרדיט: צילומסך מפייסבוק. למה, לפייסבוק יש זכויות יוצרים על התצלום?
שוטרים מתגלגלים
בעמוד האחורי של ידיעות יש תמונת יח"צ של המשטרה, על שני שוטרים על סאגוויי. זה עוד כלום. בשבועות האחרונים אני רואה מלא שוטרים על אופנועים וכן על אופניים ברחובות תל אביב יפו. ברור, איך אפשר להתמודד עם הרחובות הפקוקים תמידית.
צרות בכותרות
לא להעיר יותר על הכותרת כנפיים שבורות. לא להעיר יותר על הכותרת כנפיים שבורות. לא להעיר יותר על הכותרת כנפיים שבורות. לא להעיר יותר על הכותרת כנפיים שבורות. לא להעיר יותר על הכותרת כנפיים שבורות.
לפני פיזור

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.