הבורר פסק 900 אלף שקל לחברה - אבל שכח משהו חשוב
בית משפט השלום בתל אביב ביטל פסק ביניים של בורר, אחרי שהוא קבע שהחיוב הכספי שנפסק "לא עונה להגדרה" של פסק ביניים, ושהבורר בכלל חייב בתשלום גוף שכלל לא היה צד לבוררות
סכסוך בין הקבלן הראשי לקבלן משנה בפרויקט בנייה ברחובות, שהיה צריך להסתיים בהסכם פשרה מסודר, הסתבך כשהבורר שמונה ליישב את ההתחשבנות הספיק לפסוק תשלום של 900 אלף שקל - בלי שתמחר בכלל את העבודה שעליה מדובר. השופט גד מינא מבית משפט השלום בתל אביב-יפו ביטל את פסק הדין של הבורר, וקבע שהוא חרג מהסמכות שניתנה לו.
הסיפור התחיל ביולי 2024, כשמ.י. תים נדל"ן, שביצעה פרויקט בנייה ברחובות, מסרה את עבודות הבנייה לאחוזת הגפן. ההסכם בין הצדדים כלל סעיף בוררות סטנדרטי. אבל במאי 2025 התגלעו חילוקי דעות, העבודות נעצרו ואחוזת הגפן עזבה את האתר.
כדי לסיים את הסיפור בלי להגיע לבית משפט, חתמו הצדדים בתחילת יולי 2025 על הסכם פשרה. הם הסכימו למנות "גורם מוסמך" שיכריע בשאלה הכלכלית המרכזית: מה שווי העבודות שביצעה אחוזת הגפן בפועל, כמה שולם לה עד כה, ומה היתרה שמגיעה לה. בהמשך התברר שהגורם הזה - השמאי והמהנדס יצחק ברמן - מונה כבורר רגיל לכל דבר ועניין, באמצעות המרכז הישראלי לגישור ולבוררות.
ב-14 לספטמבר 2025, רק כמה שבועות לאחר תחילת ההליך, נתן הבורר "פסק ביניים" שקבע ש"הקרן תשלם לחברה סך של 900,000 שקל בצירוף מע"מ... בתוך 7 ימים". ה"קרן" שעליה מדובר היא חברת מימון בשם קוואן פתרונות פיננסים, שמימנה את הפרויקט עבור מ.י. תים, אבל לא היתה צד להסכם הבוררות ומעולם לא חתמה עליו.
אחוזת הגפן נאלצה לשלם את שכר הבורר לבדה
מ.י. תים לא אהבה את התוצאה, וביקשה לבטל את פסק הביניים. אחוזת הגפן מצדה, רצתה לקבל את הכסף ופנתה לבית המשפט כדי שזה יאשר אותו. בין הצדדים התגלגלה גם מחלוקת נפרדת על שכר הבורר: מ.י. תים סירבה לשלם את חלקה, ואילו אחוזת הגפן נאלצה לשלם אותו בעצמה כדי שהבורר יוציא בכלל פסק סופי. ואכן, תוך פחות מחודשיים מפסק הביניים, ב-7 לנובמבר 2025 הודיע הבורר לצדדים שהפסק הסופי "מוכן, ניתן ונחתם". אבל הוא נשאר נעול במגירה, מכיוון שהצדדים לא שילמו את שכרו.
השופט מינא קבע שיש לבטל את פסק הביניים, משום שהוא "ניתן בחריגה מההסמכה שקיבל הבורר מהצדדים בהסכם הפשרה". לדבריו, "במסגרת פסק הביניים לא נקבע מה שווי העבודות שביצעה המשיבה... וממילא לא ניתן היה לקבוע שבכל מקרה מגיע למשיבה סך של 900,000 שקל". כלומר הבורר דילג על השאלה המרכזית - כמה שווה העבודה שאחוזת הגפן עשתה בפועל - וקפץ ישר לתוצאה הכספית.
בית המשפט הסביר שהמונח "פסק ביניים" מטעה. הוא לא זמני - הוא סופי לכל דבר, בדיוק כמו פסק דין חלקי, רק שהוא מכריע בנושא מוגדר ושלם בתוך הבוררות. כדי שהבורר יהיה מוסמך לתת פסק כזה, הוא היה צריך לפחות לתמחר חלק מסוים מהעבודה באופן ברור וסופי. במקרה הזה, לדברי השופט, "הפערים בין הצדדים... הם בין 2,045,673 שקל לטובת המשיבה לבין 319,672 שקל לטובת המבקשת", והבורר העדיף סתם את החישובים של אחוזת הגפן, מבלי שהשאלה המרכזית שלשמה כל הצדדים פנו לבוררות - תמחור העבודה - הוכרעה בכלל.
קושי שמספיק כדי להצדיק את הביטול
קושי נוסף, שלדברי השופט "די בו" כדי להצדיק את הביטול, היה החיוב שהוטל על הקרן. "הבורר מוגבל בסמכותו להסכם הבוררות שבין הצדדים, ואינו יכול להטיל חיובים על צדדים שלישיים", ציטט השופט מינא מפסיקה קודמת. כלומר אפילו אם הפסק היה תקין מכל בחינה אחרת, אי אפשר היה לאשר אותו כשהוא מטיל חיוב על גוף שלא חתם על שום הסכם בוררות.
בדיון שנערך לפני מתן פסק הדין, ניסה השופט להציע לצדדים פשרה דיונית: לבטל את פסק הביניים, לאפשר לבורר לתת את הפסק הסופי שכבר מוכן, ולחלק בין הצדדים את שכר הבורר. מ.י. תים הסכימה, אבל אחוזת הגפן התנתה את הסכמתה בכך שמ.י. תים תשלם קודם את חלקה בשכר הבורר. בלי הסכמה, השופט נדרש להכריע.
בסופו של דבר קיבל בית המשפט את בקשת הביטול, אך הבהיר שזה לא סוף הסיפור: מכיוון שהבורר כבר הכריע באופן סופי בכל המחלוקות, "ביטול פסק הביניים אינו מותיר את הצדדים ללא הכרעה". הבורר הוסמך לתקן או לשנות את הפסק הסופי, כולל לתקן את החיוב כך שיחול על מ.י. תים ולא על הקרן, וכל מה שנותר לצדדים הוא לשלם את שכרו ולקבל את הפסק. בית המשפט גם לא חייב את אחוזת הגפן בהוצאות משפט, בנימוק שמ.י. תים עצמה לא שילמה את חלקה בשכר הבורר.
