מלון מצודת דוד ניכה 50 שקל ממלצרית - ועלול לשלם ביוקר
בית הדין לעבודה קיבל באופן חלקי את הערעור של אל-רוב מלונות יוקרה על עיצום כספי בסכום של כ-21 אלף שקל, וקבע שמשרד העבודה לא היה רשאי להחליט לבד מה הפרשנות הנכונה של צו ההרחבה בענף המלונאות; אבל על ניכוי של 50 שקל במקום 11 שקל עבור תג שם, נקבע שהעניין
יחזור לבחינה מחדש. הרקע להחלטה הוא חשד לניגוד עניינים שהשופט מצא לנכון להעביר "לידיעת הגורמים הממונים"
זה התחיל מביקורת שגרתית לכאורה. ב-19 באוגוסט 2019 הגיעו מפקחים ממשרד העבודה למלון מצודת דוד שבירושלים, שמופעל על ידי אל-רוב מלונות יוקרה, ובדקו תלושי שכר של עובדים. מה שהם מצאו בתלוש של מלצרית אחת, שעבדה במלון חודשיים בלבד, הפעיל מנגנון אכיפה שנמשך שבע שנים, וסביר להניח שעלותו עבור שני הצדדים היתה גבוהה פי כמה מהסכומים שהיו בלב המחלוקת.
המלצרית, שנקלטה לעבודה במאי 2019 ועזבה כבר ביולי של אותה השנה, חתמה עם תחילת עבודתה על שתי התחייבויות: האחת, שאם תעזוב לפני שיחלפו שלושה חודשים, ינוכו משכרה 180 שקל עבור נעליים חדשות שסופקו לה. השנייה, שבמקרה של אובדן תג שם או כרטיס עובד, ינוכו 11 שקל. כשהמלצרית עזבה, המלון ניכה מהמשכורת האחרונה 180 שקל עבור הנעליים ו-50 שקל עבור התג עם השם - כמעט פי חמישה מהסכום שעליו היא חתמה.
הממונה על עיצומים כספיים במשרד העבודה קבעה בינואר 2022, כשנתיים וחצי אחרי הביקורת, שמדובר בהפרה של חוק הגנת השכר, והטילה על המלון עיצום כספי בסכום של 20,890 שקל. המלון הגיש ערר, שנדחה רק ביוני 2025, כשלוש שנים לאחר הגשתו. המלון ערער לבית הדין לעבודה.
סגן נשיא בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, השופט עמי רוטמן, בחן את כל הטענות שהעלתה אל-רוב, וקיבל את הערעור באופן חלקי. ההכרעה המרכזית נגעה לשאלה האם המלון היה רשאי לנכות את עלות הנעליים. משרד העבודה טען שלא, בהסתמך על סעיף 41 לצו ההרחבה בענף המלונאות, שמחייב את המעסיק לספק לעובדים ביגוד והנעלה על חשבונו. אלא שהשופט רוטמן קבע שהדברים לא כל כך פשוטים.
המלצרית לא נדרשה להחזיר את הנעליים
השופט ציין כי קיים "חוסר בהירות בשאלה האם קיים איסור ניכוי משכר העובדים לגבי כל סוג של ביגוד או הנעלה". הוא הצביע על כך שלמלצרית סופקו נעליים חדשות שאינן נושאות סמל של המעסיק, שהיא לא נדרשה להחזיר אותן, ושההתחייבות שעליה היא חתמה דרשה ממנה לעבוד שלושה חודשים לפחות, ואם לא, היא תישא בעלות מופחתת. בנוסף, השופט הפנה להסכם קיבוצי מאוחר מ-2014 שהוסיף הבהרה מפורשת, שלפיה מעסיק רשאי לנכות ממשכורת אחרונה עבור ציוד שלא הוחזר, "לרבות... נעלי עבודה".
בנסיבות האלה, פסק השופט, "המשיבה לא היתה רשאית להחליט מה הפרשנות הנכונה שיש ליתן לצו ההרחבה בכל הנוגע ליחסו לניכוי שכר בגין הנעליים שסופקו לעובדת". הוא אף הוסיף שהפרשנות הזאת בעייתית גם משום שמשרד העבודה "אף לא מצא מקום להיוועץ בצדדים להסכם הקיבוצי הרלוונטי".
לגבי ניכוי בעקבות אי החזרת תג השם, המצב היה שונה. "אין חולק כי בוצע ניכוי ביתר, שלא כדין" - נוכו 50 שקל במקום 11 שקל שהמלצרית הסכימה להם. ההפרש אמנם הוחזר לה, אבל השופט קבע כי אין בכך כדי לבטל את עצם ההפרה. בעניין הזה הוא ציטט את העיקרון המשפטי "דין פרוטה כדין מאה", וקבע שגם סכום נמוך אינו מונע מהמדינה להפעיל את סמכויותיה.
טענת ניגוד עניינים
אבל אולי הנקודה המעניינת ביותר בפסק הדין היא זו שנגעה לטענת ניגוד העניינים. המלון טען שאיתי יצחק, שריכז את ביצוע העיצומים הכספיים מטעם הממונה, הועסק בעבר על ידי המלון, וההעסקה הסתיימה בנסיבות לא טובות. השופט לא חשב שהדבר פוסל את ההחלטה, אבל לא התעלם מ"סמיכות הזמנים" בין סיום העסקתו של יצחק במלון (1 באוגוסט 2019) לבין תחילת הביקורת (19 לאוגוסט 2019). "ראוי היה - ולו מחמת מראית עין - כי לא יעסוק בעניין זה בצורה כלשהי", כתב השופט, והורה להעביר את הסוגיה "לידיעת הגורמים הממונים במשיבה על נושא העיצומים הכספיים".
בשורה התחתונה: הערעור התקבל חלקית. העניין יחזור למשרד העבודה לבחינה מחודשת, הפעם רק עבור הניכוי העודף עבור תג השם, כשהמלון יקבל הזדמנות להמציא מסמכים נדרשים. המדינה חויבה בהוצאות בסכום של 6,000 שקל.
