מאות פסוקים בתורה מלמדים אותנו על חובת השקיפות בכספי ציבור
חלוקת שלל מדין, המתוארת בפרשת השבוע, היא אחת הדוגמאות לנכונותה של התורה להאריך בצורה יוצאת דופן כדי להעביר מסר נצחי למנהיגי ציבור
1. אין אף אות מיותרת
לומדים מאותיות נוספות או חסרות (צילום: הספרייה הלאומית)
מקובלנו מדורי דורות, כי אין בתורה אף מילה מיותרת ואף לא אות מיותרת. כאשר נתקלו חכמינו וגדולינו באותיות שלכאורה נראו מיותרות, או במקרים בהם נדמה היה שחסרה אות זו או אחרת, הם טרחו ומצאו לכך משמעות.
במעשה בראשית נאמר "יום אחד", "יום שני" וכך הלאה - ורק בסופו נאמר "יום השישי". מכך למדו חז"ל, כי תנאי לקיומו של העולם הוא קבלת התורה ביום השישי בחודש סיון. כאשר נאמר "אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם" - בלי ו' - נקבע להלכה, שיש לקרוא כאילו נאמר "אַתם", ומכאן שהסמכות הבלעדית לקביעת המועדים היא בידי בית הדין. מכך שנאמר במצות תפילין "והיה לאות על יָדְכָה" - תוספת של ה' - נלמדה ההלכה שיש להניחן על יד שמאל (כאילו נכתב "יד כהה", חלשה).
לאור זאת, אנו עומדים תמהים לנוכח עשרות פסוקים שאיננו מבינים את הצורך בחזרות הרבות ובפירוט הניכר שבהם. כך במעשה המשכן, הנשנה כמעט מילה במילה בפרשות ויקהל ופקודי לאחר הציווי בפרשות הקודמות, על פני 111 פסוקים. כך במיפקד בפרשת במדבר, המשתרע על פני 34 פסוקים של מספרים ושמות. כך בקורבנות הנשיאים בפרשת נשא, החוזרים על עצמם תריסר פעמים ובסיומם אף ניתן סיכום של כל הבהמות והמתנות שהביאו, ובסך הכל - 73 פסוקים.
כך במיפקד בפרשת פינחס שבשבוע שעבר, המתאר לנו במשך 46 פסוקים את שמות כל משפחה בכל שבט. וכך החשבון המפורט (23 פסוקים) של השלל שהביאו בני ישראל ממלחמת מדין והמס שהורם ממנו לה', עליו אנחנו קוראים בשבת הקרובה. והקורא עומד ותמה: כל אלו - למה לנו? איזה מוסר רצתה התורה ללמדנו בזה?
2. מעשה המשכן
המשכן. 111 פסוקים נוספים (תנ"ך הולמן)
במעשה המשכן אומר הרמב"ן, כי הכפילות מלמדת על ריבוי השכר של העוסקים במלאכה, אך אין הוא מסביר מדוע דווקא כאן השכר מרובה. הרלב"ג טוען שזה היה הסגנון הספרותי באותם הימים; אך הרי התורה היא נצחית. הסבר נוסף שלו: התורה לעיתים מקצרת ולעיתים מאריכה, כדי לחייב אותנו לחפש הסבר; הוא אינו אומר מהו ההסבר הנקודתי לאריכות במעשה המשכן.
ר' שמעון רפאל הירש, הרואה סמליות בכל פרט במשכן, ביאר: "הן בעשיית המשכן, הן בהבאתו אל משה, הן בהקמתו היו כל הכוונות וכל המשמעויות המסומלות במשכן ובכליו לנגד עיני העושים במלאכה, והכל - בכללו ובפרטיו - נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות". הסבר זה כוחו יפה למעשה המשכן, אך לא למקרים האחרים שהזכרנו.
- "שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו"
- "עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל"
ואילו רבה של העיר העתיקה, הרב אביגדור נבנצל, מוצא הסבר מוסרי, אשר בהמשך נראה שניתן להשליכו גם למקומות אחרים: "משה רבינו עומד ומוסר דין וחשבון על הוצאות הקמת המשכן: כמה נאסף מאת העם ומה נעשה בחומרים שנתרמו. ואמנם כך מחייב ההיגיון, שהנוטל כסף מן הציבור למטרה מסוימת, ימסור דיווח על אשר עשה בכסף... למרות שהוא נאמן ביתו של ה', בכל זאת הוא מוסר דין וחשבון, כדי שלא לעורר רינונים אפשריים בקרב העם".
3. המיפקד בפרשת במדבר
מדוע המספרים נכתבו לדורות? (ציור: יעקב אוישפיץ)
על הפירוט במיפקד בפרשת במדבר עומד רק הרמב"ן: "וייתכן שנאמר עוד כי זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף... ועוד: שיחלק להם הארץ למספרם ויידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם, כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד".
הסברו נאה לגבי הצורך במיפקד עצמו, אך אינו עונה על השאלה מדוע נכתב לדורות. אדרבא: לכאורה שוברו בצידו, שהרי כידוע לנו אותו דור לא נכנס לארץ, וממילא המיפקד נותר חסר משמעות מעשית - ולמה נכתב?
4. קורבנות הנשיאים
12 השבטים. הנשיאים שווים (ציור: שלום סֶבָּא)
בקורבנות הנשיאים מסביר הרמב"ן, כי מטרת החזרות היא להראות שכבודם של הנשיאים זהה; אין בכך מענה לפסוקים שבסוף הפרשה, המסכמים כאמור את מספרי הקורבנות. האברבנאל אומר: "ולפי שהנשיאים מעצמם התנדבו כל זה ולא גבו ממנו דבר משבטיהם, כמו שאמרו חז"ל, לכך ציווה ה' שיקריב נשיא אחד ליום, כדי לפרסם כבודו ונדיבותו. ולכן נאמר בסוף כל אחד מהם 'זה קורבן פלוני' - להגיד שהיה משלו ולא משבטו". בהמשך נראה, שהסבר זה ניתן להרחבה.
ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל "חפץ חיים", מוצא בכפילות זו מסר נקודתי בעל חשיבות מוסרית, ונאים הדברים למי שאמרם: "נתנאל בן צוער יעץ לנשיאים שיביאו כולם נדבתם בשווה ושלא יעדיף אחד על חברו, כדי שלא תפול קינאה בין איש לרעהו על ידי שאחד יגדיל קורבנו יותר מחברו, כמו שמצינו אצל קין והבל... לכל נשיא ונשיא הקציבה התורה פרשה מיוחדת ולא כללתם יחד בפרשה אחת, יען שהנשיאים נהגו כבוד זה בזה... על כן צריכים אנו להשתדל שנהיה אהובים זה לזה ולכבד איש את אחיו, ויהיה נחת רוח לקדוש ברוך הוא ממנו".
5. המיפקד בפרשת פינחס ושלל מדין
המיפקד הוא הכנה לחלוקת הארץ (ציור: אהרון בן חיים)
על החזרות והפירוט שבמיפקד בפרשת פינחס לא מצאתי מי ממפרשינו שיעמוד, ואילו על חלוקת שלל מלחמת מדין עמדו רק הרמב"ן ו"אור החיים". ואלו דברי ר' חיים ן' עטר: "הרמב"ן עליו השלום כתב טעם הדבר: שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו. ואין נראה בעיני דבר זה, שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נס, ומה גם שיצטרך הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו.
"והנכון בעיני הוא שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא הוא לגלות שהמכס היה מלגיו, לא שהיה מונה חמש מאות ונותן אחד לה' מפאת המכס, אלא מונה 499 ונותן אחד, ולזה העלה כל פרטי חשבון המכס וממנו תדע שהיו נותנים אחד ל-499. והודעת החשבון מחצת העדה - בא הכתוב להסיר טעות אחר, והוא שיאמר האומר לעולם: מכס שנתנו אנשי הצבא היה אחד מ-500 מלבר". הוא הולך ומאריך בהסבר "פיננסי" זה, אך איננו מבינים מה הצורך בכך לדורות.
6. המכנה המשותף: כספי ציבור
הרג המדיינים. השלל שייך לציבור (ציור: קלאס קורנליץ)
המכנה המשותף לחמש הפרשיות שבהן עסקנו, הוא כספי ציבור. בכולן יש נגיעה ישירה לרכוש הרבים, אם במישור צר של אותו הזמן ואם במישור רחב של שנים רבות ולעתיד לבוא. בכל המקרים הללו, שבה התורה ומפרטת, מאריכה וחוזרת, מחברת ומסכמת - והכל על מנת להעביר לנו את המסר בדבר החשיבות היתרה של הזהירות והשקיפות בעת שברכוש הציבור עסקינן.
מעשה המשכן נעשה כידוע כל-כולו מנדבות העם ומתרומת מחצית השקל אשר הוטלה בשווה על העשיר ועל הדל. כל אחד מבני ישראל הוא "בעל מניות", ולכל אחד ישראל יש הזכות לקבל מידע מלא ומדוקדק על שנעשה בתרומתו ובמס שנגבה ממנו.
בשני המיפקדים יש כמה וכמה היבטים של כספי ציבור. ראשית, גם הם נעשו באמצעות מחצית השקל - ודי בכך כדי שהתורה תפרט את מניין העם כדי שיידעו את היקף המס שהוטל עליהם. שנית, בשניהם הייתה המטרה להכין את הצבא למלחמה - ושוב יש לדעת את מניינו המדויק של כל שבט, על מנת להבטיח חלוקה הוגנת של המשאבים.
שלישית, מיפקד פינחס מהווה את הבסיס לחלוקת הארץ, שהרי הוא מונה את שמות המשפחות הנכנסות לארץ - ואין לך רכוש ציבורי ניכר וחשוב יותר מן הארץ, ולפיכך אין לך משאב שחלוקתו מחייבת שקיפות רבה יותר. ולבסוף: מיפקד במדבר מהווה גם את הבסיס לפדיון הבכורות, עובדה המסבירה את הצורך בפירוט
לאור אותו כלל, נבין היטב את חלוקת שלל מדין. מדובר כאן ברכוש השייך לכלל ומתחלק בין היוצאים לצבא לבין כל העדה - והרי לנו הצורך הראשון במנייתו המדויקת ובדיווח המפורט על כך. צורך זה מתעצם לנוכח הציווי לתת לכהנים 0.02% מחלקם של אנשי הצבא, וללוויים - 2% מחלקם של יתר בני ישראל. ושוב: בבואו של משה ליטול רכוש מכלל העם, הוא מוסר דיווח מפורט ביותר על מה שנלקח ומה שחולק.
לבסוף: קורבנות הנשיאים. כאן דומה שאותו כלל פועל במהופך, לאמר: איש הציבור המוציא מכיסו, מוסר לבני שבטו דיווח מלא על מה שהוציא, כדי שיידעו מהי יכולתו. למרות שהקורבנות היו זהים, בא כל נשיא ואומר: ראו מה נתתי. ללמדנו שאיש ציבור חייב בשקיפות כלפי הציבור בכל תנועותיו הכספיות, גם - ובמיוחד - כאשר הוא מבצע אותן במסגרת תפקידו ועבור שולחיו.
חשוב לומר, כי לא את כל החזרות והיתרות שבתורה ניתן להסביר כעוסקות בכספי ציבור, אך בכל מקום בו יש לנו עניין בכספי ציבור - שם נמצא חזרות ויתרות (וכך גם הפירוט העצום בספר יהושע של חלוקת הארץ ובספר מלכים של תוכנית בית המקדש). והרי לנו לקח חשוב ביותר לדורי דורות, שעל מנת להעבירו לנו בצורה שאין מודגשת ממנה - מוסיפה התורה עוד עשרות ומאות פסוקים.
