משפט אחד מטהרן הפיל את הנפט ב-5%: ברנט חזר ל-92 דולר לחבית
מחיר הנפט צנח בקרוב ל-5%. מסר שהגיע מטהרן אל הבירה האמריקאית דרך ערוצים עקיפים, ולפיו איראן תקפיא את מתקפותיה כל זמן שההפצצות האמריקאיות יישארו מושהות, הביא לרגיעה. החוזה על ברנט למסירה בספטמבר נחלש ב-4.9% ונסחר סביב 92 דולר לחבית. המקבילה האמריקאית, WTI לאותו חודש, איבדה יותר מ-5% והגיעה לרמה של 84.8 דולר. שתי הירידות חותמות כמעט שבועיים שבהם השוק תמחר תרחיש של שיבוש ממושך באחד מעורקי האנרגיה החשובים בעולם.
היקף התנועה מלמד כמה החודש הזה היה קיצוני. מחירי הנפט הוסיפו יותר מ-30% מתחילתו, וברנט היה בדרך לחודש עם עלייה של 35.3%, השלישית בגודלה בעשור האחרון. בשיא הגל חצה החוזה את רף 100 הדולר לראשונה מאז מאי, על רקע תקיפות על מכליות בקרבת מיצר הורמוז ותשעה לילות רצופים של הפצצות אמריקאיות בשטח איראן. להרחבה: כל העדכונים על מחיר הנפט.
בוושינגטון בחרו לבלום את מערך ההפצצות אחרי שיועצים בכירים העריכו כי רשימת היעדים בעלי הערך הולכת ומתקצרת, ובמקביל הביעו חשש משחיקה של מאגרי התחמושת. נציג וושינגטון באו"ם הסביר את ההשעיה ברצון לפנות מרחב למגעים מדיניים. להרחבה: ההתפתחויות בזירה מול איראן.
התגובה המיידית של המחיר קשורה למכשיר שבו הוא נמדד. חוזה עתידי על סחורה הוא התחייבות לקנות או למסור כמות מוגדרת של נפט בחודש עתידי ובמחיר שנסגר מראש. רוב הפעילים סוגרים את הפוזיציה הרבה לפני מועד האספקה, והמסירה הפיזית נשארת נחלתו של מיעוט זעיר מהמסחר, כך שהמחיר הנסחר משקף בעיקר הערכה לגבי הזמינות והביקוש בעוד חודשיים. הערכות כאלה משתנות בשנייה שבה נכנס מידע חדש, וגם איתות דיפלומטי נחשב מידע לכל דבר.
ברנט ו-WTI מתמחרים יחד כמעט את כל הנפט שנסחר בעולם, ולכל אחד מהם אופי משלו. ברנט מופק משדות בים הצפוני, מועמס על מכליות ומגיע לכל יעד שיש אליו נתיב ימי, ומכאן הרגישות הגבוהה שלו לאירועים גיאופוליטיים ולנתיבי שיט. WTI מופק ביבשה בשדות הפצלים האמריקאיים, זורם בצינורות אל מרכז האחסון בקושינג שבאוקלהומה, ומגיב יותר למלאים המקומיים ולקיבולת הצנרת. הזן האמריקאי גם קל ודל גופרית מעט יותר, 0.24% מול 0.37% בברנט, ולכן נוח יותר לזיקוק לבנזין. הפער בין השניים עמד באמצע השנה על פחות מ-3 דולרים לחבית, וכעת הוא מתקרב ל-7 דולרים, כלומר פרמיית הסיכון הימית יושבת כמעט כולה על החבית האירופית.
מיצר הורמוז מסביר את עוצמת התגובה. בתנאים רגילים עוברות בו כ-20 מיליון חביות ביום, כחמישית מצריכת הנפט העולמית ויותר מרבע מהסחר הימי בנפט. השנה קרסה התנועה בו לממוצע של 2.7 מיליון חביות ביום בחודשים מרץ עד מאי, וההפסד המצטבר מסתכם ביותר מ-1.3 מיליארד חביות. באותה תקופה טיפס מדד הייחוס של הים הצפוני עד 144 דולר לחבית, יותר מכפליים מהרמה שקדמה למלחמה. את החסר מילאו כמה ערוצים במקביל: שחרור מתואם של מלאי חירום בהיקף 400 מיליון חביות, הגדול בתולדות סוכנות האנרגיה הבינלאומית, שהגיע לקצב של 2.5 מיליון חביות ביום במאי; הסטת יצוא סעודי אל הים האדום דרך ינבוע, מכ-2 מיליון חביות ביום ליותר מ-5 מיליון; שימוש מוגבר של איחוד האמירויות בצינור העוקף באורך 380 קילומטרים שמוביל מחבשאן לפוג'יירה; ויצוא אמריקאי שקבע שיא של 13.1 מיליון חביות ביום.
למחיר החבית יש שני מסלולי חלחול אל מדד המחירים לצרכן. הישיר עובר בסעיף האנרגיה עצמו, כלומר דלק לרכב, סולר וחשמל, ומורגש כמעט מיד. העקיף מגיע באיחור של חודשים, דרך עלויות הובלה, ייצור וחקלאות שמתגלגלות אל מחירי המוצרים על המדף. הגלגול הזה כבר מופיע בנתונים: מדד יוני בארצות הברית עלה 3.5% בשנה החולפת, מתחת לתחזית של 3.8%, וברמה החודשית ירד 0.4% בעיקר בזכות צניחה של 5.7% בסעיף האנרגיה.
בבנק המרכזי האמריקאי העלו את תחזית האינפלציה ל-2026 לרמה של 2.7%, מ-2.4% שלושה חודשים קודם לכן, ושוק החוזים מגלם כיום הפחתת ריבית אחת בשנה הנוכחית במקום שתיים שהיו מתומחרות ערב המלחמה. אסטרטג בתחום הריביות באחד הבנקים הגלובליים העריך כי מחירי האנרגיה הגבוהים הם שהחזירו לשולחן את התרחיש שבו הריבית תישאר גבוהה למשך תקופה ארוכה יותר, ועם זאת הציפיות לאינפלציה שמרו על רמה מתונה יחסית לגודל הראלי באנרגיה. את ההסבר הוא תלה באמירות נחרצות של בכירים בכל הנוגע לשמירה על יציבות המחירים, שמנעו מזעזוע האנרגיה מלהתגלגל אל הציפיות לטווח הארוך. להרחבה: מה קורה בפדרל ריזרב.
הבדיקה המעשית הבאה שמורה לחברות הספנות ולמבטחים. פרמיות ביטוח סיכוני מלחמה למעבר במיצר טיפסו בחודשים האחרונים בחדות, חלק מבעלי המכליות העדיפו נתיבים ארוכים ויקרים יותר, וחזרה של התנועה הימית לקצב סדיר תלויה בהחלטה של אותם גופים לחדש כיסוי בתנאים סבירים. ההחלטה הזו נשענת על אורך ההפוגה בפועל, הרבה יותר מאשר על הצהרות.
