"המדריך למהפכה" - חובה לכל אדם

אם בכוונתכם לצפות בסרט אחד השנה, המדריך למהפכה, הסרט של דורון צברי ואורי ענבר הוא הסרט שאתם חייבים לעצמכם. סליחה שאני נשמעת כמו בילוי נעים בגלי צה"ל, אבל פעם עבדתי בזה. כלומר לא בגלי צה"ל, אלא בלראות סרטים.

זאת לא ביקורת קולנוע בכלל, אלא המלצה, הפצרה וציווי: לא צפיתי ביותר מעשרה סרטים השנה, שזה כלום, אבל גם אם הייתי צריכה, בדיעבד, לצפות באחד בלבד זה היה המדריך למהפכה.

זה לא שלא היכרתי עד היום בכישרון של צברי (אליו התוודעתי לפני עשוריים ויותר) וענבר (שלמרבה הצער הפך לעו"ד אחרי שנואש מחיי הדחק הכרוכים ביצירה הקולנועית בישראל) אבל הסרט הזה, איתו מתכתש צברי כבר 15 שנים כמעט, משלב התיאוריה והמחשבה, הוא יצירת מופת שחורגת הרבה מעבר לתחום הקולנוע.

זה הסרט הדוקומנטרי הכי אישי שאפשר לתאר, שמתחיל כשצברי בן הארבע צפה בבמבי, וממשיך ברצון חסר הפשרות שלו לשנות את המציאות. צברי הבמאי, שגרר איתו להרפתקאה את חבר שלו ענבר (המפיק), נלחם בטחנות רוח, דופק תראש בקיר, ושובר לאמא שלו, אסתר, הספרית האומנית מערד את הלב. אמא אסתר לא מבינה למה דורון, שיכול היה להיות ראש ממשלה לפחות, או במקרה הכי רע עורך דין, מתעקש להתעסק בשטויות האלו, קולנוע: בחור בגילו, 35, 42, 43, איך עוד אין לו אוטו? הרי לכל פצלוח יש מכונית, ולו אין אפילו טרנטה!

צברי את ענבר מפצחים את השיטה, פותחים עשרות דלתות וחלונות ומראים איך זה עובד באמת: מסבירים מהי פוליטיקה, מה זה לובינג, מהי הצעת חוק, איך מרימים אחת כזאת, איך מצביעים, מה זה עוזרים פרלמנטריים, ולמה רשות השידור ותקציביה המנופחים היא, נו, איך להגיד את זה ולהישאר בחיים – סכין בגב האומה, גידול ממאיר בבטנה.

כל מי שלא זוכר מה הסיפור בכלל עם רשות השידור החולנית הסופנית, חייב לצפות בסרט. המדריך למהפכה צריך להיות סרט חובה בכל שיעורי האזרחות, מכיתה ה' ועד שמינית. חייבים להיבחן עליו בבחינות בגרות. להראות אותו לחניכי תנועות נוער. לסטודנטים לתקשורת. לעיתונאים. לעשות איתו סיבוב הופעות בכל בית ספר, בכל קורס בצבא.

אין, המדריך למהפכה הוא ישראל במלוא הדרה וקלונה, הוא דורון צברי בעירום מלא, הוא ענבר המפיק, החלק המאזן את צברי הרגשי והרגשני, שהרים ידיים, במידה מסוימת. בכיתי, צחקתי, התרגשתי. הכל בדמעות.

כל סצינה היא מופת, קאלט, ומה שלא תרצו. בזכות השיחה של אמא של צברי ואולמרט, התאהבתי באקס רה"מ. לצפות ולא להאמין.

חובה חובה חובה. זו ההזדמנות הקרובה לצפות בו, בפסטיבל הקולנוע בירושלים (הוא מתחרה שם).

או בהקרנות האקדמיה, אם יש לכם חברים שם. ואחר כך, אני מקווה, בקולנוע. זכרו מה אמרתי. יצירה יחידה במינה. קולנוע שהוא החיים. סרט שהוא ישראל כולה בקליפת אגוז. ואני לא מגזימה במילימטר.