בעל דירה בתל אביב שהשתלט על תוספת בנייה שהקימו שכניו, וסגר אותה באמצעות דלתות וחלונות, יחויב לשלם להם כ-100 אלף שקל. כך קבעה סגנית הנשיאה רונית אופיר מבית משפט השלום בבת ים. לדברי השופטת, סיפוח התוספת לדירת הנתבע מבלי לשלם עליה מהווה עשיית עושר ולא במשפט, מצדו.

הצדדים הם בעלי דירות בבניין בן ארבע קומות, שנמצא ברחוב עמישב בתל אביב. התובעים מתגוררים בקומה הראשונה והנתבע גר מתחתם, בקומת הקרקע. ב-2008 קיבלו התובעים היתר להרחבת דירתם בדרך של הוספת שני חדרים, ממ"ד וחדרי שירות. ביצוע ההרחבה הצריך הנחת תשתית בקומת הקרקע, הכוללת קירות, ממ"ד ובניית קירות מעטפת.

כמה שנים לאחר מכן רכש הנתבע את דירתו. תוספת הבנייה שהונחה בקומה שלו כנראה קרצה לו, ובפברואר 2016 התקבל לבקשתו היתר בנייה המספח אותה לשטח דירתו, כך שכל שמה נותר לו היה לסגור אותה באמצעות דלתות וחלונות.

התובעים, שלא היו מרוצים מכך שהשכן מתעשר על גבם, הגישו נגדו את התביעה לבית המשפט בינואר 2021. לטענתם, בשל השימוש שהוא עשה בשלד שהם בנו, עליו לשלם להם 128,232 שקל. מנגד, טען הנתבע כי רכש את דירתו בידיעה כי תוספת הבנייה מהווה חלק מהדירה, והוא אף שילם תמורה בהתאם לבעל הדירה הקודם. יתרה מכך, התוספת נבנתה לצורך קידום אינטרס עצמי של התובעים. מכל מקום, לדבריו, חלה על התביעה התיישנות מכיוון שהוגשה כ-13 שנה לאחר שהתוספת נבנתה.

• "המשמעות הכי חשובה של AI היא במודל התמחור של משרדי עורכי דין"
• חשבתם להוריש ישר לנכדים? הנה הסיכונים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בתחילה דחתה השופטת אופיר את טענת ההתיישנות. היא הסבירה כי עילת התביעה שעניינה עשיית עושר ולא במשפט נולדה לכל המוקדם ב-2016, כשהנתבע קיבל היתר בנייה לסיפוח התוספת, כך שהתביעה הוגשה בזמן.

לגופו של עניין, קבעה השופטת אופיר כי שלושת היסודות של עילת עשיית עושר מתקיימים במקרה זה. ראשית, הנתבע קיבל לידיו נכס בעל שווי כספי מבלי לשלם עליו. בהקשר זה השופטת הדגישה כי הנתבע לא הציג לבית המשפט את הסכם המכר עם בעל הדירה הקודם, ואף לא זימן אותו לעדות, כך שטענתו לפיה שילם לו גם עבור התוספת - לא הוכחה.

שנית, הנתבע התעשר "שלא על פי זכות שבדין", כשלדברי השופטת הכוונה להפרת עקרונות הצדק והיושר. "התובעים הם שבנו את תוספת הבנייה, השקיעו כספים ומשאבים בחומרי הבנייה ובביצוע התוספת. הנתבע נהנה מתוספת הבנייה בכך שסיפח אותה לשטח דירתו – מבלי ששילם בגינה לאיש – לא לבעלי הזכויות הקודמים ולא לתובעים", כתבה השופטת בפסק דינה. לדבריה, "יש בהתנהלות זו של הנתבע משום חוסר תום לב אשר יש בו לבסס את 'היסוד הנוסף' הנדרש לצורך הקביעה כי הנתבע קיבל טובת הנאה שלא כדין, באופן הנוגד את חוש הצדק וההגינות".

• בית המשפט קבע: יועץ כלכלי אחראי לקריסת העסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

היסוד השלישי עוסק בשאלה אם ההתעשרות הגיעה לזוכה מהמזכה ולא מאדם אחר, וכמובן שאף הוא מתקיים – הנתבע קיבל את התוספת מאלה שבנו אותה, התובעים.

בנסיבות אלה השופטת קבעה כי הנתבע ישלם לתובעים את שווי טובת ההנאה שקיבל כתוצאה מסיפוח תוספת הבנייה לדירתו, בסכום של 80 אלף שקל, וכן יישא בהוצאות המשפט שלהם ובשכר טרחת עורך דינם, בסכום של 22 אלף שקל.

עשיית עושר ולא במשפט, או עשיית עושר, הוא שם כללי לכמה עילות תביעה משפטיות שלא נכללות במסגרת דיני החוזים, דיני הנזיקין או מערכת דינים אחרת של המשפט האזרחי. עשיית עושר ולא במשפט, משמעותה שצד אחד מתעשר על חשבון הצד האחר, כשהדבר לא מגיע לו. הדוגמה הקלאסית היא טעות בחישוב, שבעקבותיה יש צד אחד שמתעשר, אבל יש גם צד אחר - שמפסיד. דיני עשיית עושר הם ענף משפטי, שעומד בין דיני החיובים לבין דיני הקניין. דיני עשיית עושר בישראל מעוגנים בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

החוק מחייב את מי שהתעשר שלא כדין על חשבון מישהו אחר, להשיב את ההתעשרות לבעליה. לעילה זו יש כאמור שלושה יסודות תיאורטיים:

1. התעשרות: מדובר על צמיחה בכמות נכסיו של הזוכה, כולל אפשרות עתידית להתעשרות.

2. שלא על פי זכות שבדין: שלא מכוח דין, חוק או מכוח חוזה.

3. על חשבון המזכה: התעשרות של הזוכה מנעה התעשרות של המזכה. אם אדם אחד הרוויח וחברו לא הפסיד, אין להשיב את ההתעשרות. מצב זה מכונה במשפט העברי ”זה נהנה וזה לא חסר” (מתוך התלמוד הבבלי).

סעיף 1 לחוק מנוסח באופן כללי, ולכן הוא משמש בסיס לעילות תביעות במגוון מצבים. כך למשל הוא חל על מצבים שבהם הזוכה נטל מרכוש המזכה וכן על מצב שבו המזכה העניק מיוזמתו את ההתעשרות לזוכה. כל תביעה בעשיית עושר ולא במשפט נדרשת לקיים את יסודות העיקרון הכללי שמעוגן בסעיף 1 לחוק - בין אם היא מבוססת על חוק עשיית עושר ולא במשפט, ובין אם היא נמצאת בחוק אחר.