זה התחיל כמו לא מעט עסקות למכירת רכב יוקרה בישראל. לקוח שמחפש לשדרג, סוחר שמציג רכב נוצץ, עסקת טרייד-אין שנראית משתלמת לשני הצדדים, ואמון - הרבה אמון - שמחליף בדיקות יסודיות. אלא שבמקרה שנדון באחרונה בבית משפט השלום בתל אביב, אותו אמון התברר כבסיס רעוע במיוחד. מאחורי ריינג' רובר מ-2019, שנמכר בעסקה בהיקף של כ-450 אלף שקל, הסתתר עבר של תאונה משמעותית, נזק של מאות אלפי שקלים והגדרה ביטוחית של "אובדן להלכה". כל אלה, כך נקבע בפסק הדין, לא נחשפו בפני הקונה, ואף גרוע מכך: הסוחר זייף את חתימתו של הקונה על טופס גילוי נאות שנועד להציג מצג של שקיפות. פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי השופט גד מינא, מצייר תמונה חריגה בחומרתה של התנהלות סוחר רכב, ומחדד שוב את החובות המוגברות החלות על עוסקים בתחום מכירת רכב משומש, בייחוד כשמדובר בעסקות יוקרה בהיקפים כספיים משמעותיים.

העסקה עצמה נחתמה במרץ 2023. התובע, שמעון שוקרון, רכש מהנתבע, רונן ששון, סוחר של כלי רכב, ג'יפ ריינג' רובר מ-2019 במסגרת עסקת טרייד־אין. במסגרת העסקה מסר שוקרון לנתבע רכב רובר איווק מ-2021, ושילם בנוסף 120 אלף שקל בהעברה בנקאית. לטענת הנתבע, שווי העסקה הכולל שיקף כמעט במדויק את מחירי המחירון של שני הרכבים, והפער בין שוויים גולם בתשלום המזומן. אלא שכבר זמן קצר לאחר קבלת הרכב החדש החלו לצוץ סימני שאלה. שוקרון העיד כי הבחין בנטייה של הרכב הצידה, ובעקבות זאת לקח אותו לבדיקה. שם, לדבריו, נחשפה התמונה המלאה: הרכב עבר תאונה קשה בנובמבר 2020, הוגדר אז כ"אובדן להלכה", נגרם לו נזק בהיקף של כ־180 אלף שקל, ונקבעה לו ירידת ערך של 9.5%. כל אלה הופיעו בחוות דעת שמאית שהוגשה לבית המשפט, ולא היו שנויים במחלוקת.

בשלב הזה פנה הקונה לסוחר ודרש הסברים. בין הצדדים התנהלה תכתובת וואטסאפ, שבמהלכה ביקש שוקרון לקבל לידיו טופס גילוי נאות - אותו טופס שהחוק מחייב עוסק ברכב למסור לרוכש, כשהוא חתום ומפרט את מצבו ההיסטורי של הרכב, לרבות תאונות משמעותיות. תגובת הנתבע, כך עולה מפסק הדין, היתה מתחמקת. הוא טען כי הטופס המקורי מצוי אצל רואה החשבון שלו, ובהמשך שלח טופס אחר, שאינו חתום על ידי התובע, ובו גילוי מצומצם בהרבה, שכלל אזכור של "תיקוני פח וצבע" בלבד, ללא ציון תאונה או ירידת ערך. רק לאחר שהוגשה התביעה לבית המשפט, צץ לפתע טופס גילוי נאות חדש, כזה שעליו הופיעה חתימה שמתיימרת להיות חתימתו של שוקרון, ובו נכתב כי הרכב "עבר תאונות ופגיעות". לצדו הוצג גם זיכרון דברים חתום לכאורה. אלא שהתובע הכחיש בתוקף כי חתם על מי מהמסמכים האלה, וטען כי מדובר בזיוף.

"אין לי ספק שמר שוקרון לא חתם ומר ששון חתם"

כאן נכנסה התביעה למסלול ראייתי מורכב. בית המשפט מינה בתחילה מומחית לכתב יד, אך זו קבעה כי אין באפשרותה להגיע למסקנה בשל פשטות החתימה. בהמשך, ולאחר שהתברר כי קיימים שני מסמכים במחלוקת, מונתה מומחית נוספת, עידית אריאלי עוז, שחוות דעתה היתה חד־משמעית במסקנותיה: קיימת סבירות גבוהה שהחתימות אינן של התובע, קיימת אפשרות שהן נחתמו על ידי אותו אדם, וקיימת סבירות שהאדם הזה הוא הנתבע עצמו. המומחית אף תיארה את התרשמותה מהתנהלות הנתבע במהלך הבדיקה, וציינה כי ניכר ניסיון להתרחק מדגמי החתימה שבמחלוקת. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, "אין לי ספק שמר שוקרון לא חתם ומר ששון חתם", והסבירה כי דרגת הסבירות נובעת משקלול מקצועי של ממצאים, ולא מהיעדר ביטחון במסקנה.

• כשהפוליסה המקיפה אינה מכסה: מחלוקת משפטית חושפת פרצות בביטוח רכב
• חשבון פתוח: הטיפול במוסך התייקר - למה הנהגים איבדו את כושר מיקוח?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופט מינא אימץ את חוות הדעת וקבע כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח שהתובע חתם על המסמכים. מעבר לכך, גם ההיגיון הכלכלי שיחק תפקיד משמעותי בקביעותיו. בפסק הדין נכתב כי קשה להאמין שקונה סביר היה מסכים לרכוש רכב שעבר תאונה קשה והוגדר כאובדן להלכה (Total loss) במחיר שקרוב למחירון מלא, אם הוא היה מודע לכך בזמן אמת. "הדעת נותנת", כתב השופט בהכרעת הדין, "שאם היה ניתן לתובע גילוי על התאונות שעבר הרכב… העסקה לא היתה נעשית במחיר שהוא כמעט מחיר מחירון מלא של הרכב". בית המשפט דחה גם את טענת הנתבע שלפיה הקונה התרשל בכך שלא לקח את הרכב לבדיקה לפני הרכישה. בפסק הדין הודגש כי חובת הגילוי החלה על עוסק ברכב קיימת ללא קשר לשאלה אם הרוכש ערך בדיקה עצמאית. השופט אף הפנה לפסיקה של בית המשפט העליון, וקבע כי במקרים של הטעיה מכוונת ותרמית, אין מקום לייחס אשם תורם לרוכש.

הנתבע סיכל במו ידיו את ההשבה

לאחר שנקבע כי לא ניתן גילוי נאות וכי החתימות זויפו, המסקנה היתה ברורה: התובע היה זכאי לבטל את העסקה. הביטול הזה גרר חובת השבה. הנתבע טען כי השבה אינה אפשרית משום שמכר את הרכב שקיבל בעסקת הטרייד־אין, אך בית המשפט דחה את הטענה הזו. נקבע כי בעת שהתובע דרש את ביטול העסקה, הרכב עדיין לא נמכר, וכי הנתבע הוא זה שסיכל במו ידיו את ההשבה בעין, ולכן עליו לשלם את שווי הרכב.

בסופו של דבר חויב הנתבע להשיב לתובע סכום כולל של 453,680 שקל, שמורכב מ-120 אלף שקל ששולמו במזומן ומ-333,860 שקל בגין שווי הרכב שנמסר בעסקת הטרייד־אין. בנוסף, נפסקו לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 13 אלף שקל ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 35 אלף שקל. בית המשפט קבע כי כנגד ביצוע התשלום יוחזר הרכב לנתבע ותבוצע העברת בעלות מסודרת. לעומת זאת, נדחו רכיבי תביעה נוספים שדרש התובע, ובהם פיצוי נפרד בגין הפרת חובת הגילוי ועוגמת נפש. השופט ציין כי אין בחוק פיצוי מוסכם בגין הפרת החובה, וכי בנסיבות העניין, ותוך מתן תשומת לב לכך שהתובע עשה שימוש ברכב במשך תקופה מסוימת, אין מקום לפסוק פיצוי נוסף מעבר להשבה. פסק הדין מסתיים בהערה כללית אך טעונה: גם כשהדין מטיל חובות כבדות על סוחרי רכב, רוכשים אינם פטורים מאחריות וזהירות. "טוב יעשה מי שרוכש רכב משומש אם יבדוק את הרכב בדיקה מקצועית חיצונית", כתב השופט, "קל וחומר מקום בו מדובר בעסקה בשווי של מאות אלפי שקלים".

• קשיש הוריש הכל למטפלת, המדינה התנגדה - וניצחה
• עלייה של 8% בבקשות פשיטת רגל של יחידים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם שנים אחר כך

מה בעצם הופך את המקרה הזה לחריג כל כך ביחס לסכסוכי רכב רגילים?
לא בכל יום בית משפט קובע שסוחר רכב לא רק הסתיר מידע מהותי, אלא גם זייף בפועל חתימה של לקוח על מסמך רשמי. זיוף חתימה הוא קו אדום חמור במיוחד, וכשהוא משתלב בהסתרת תאונה משמעותית ברכב יוקרה, זה כבר לא ויכוח על מחיר, אלא התנהלות שבית המשפט ראה בה הטעיה מכוונת.

אם הקונה לא בדק את הרכב לפני הקנייה, למה זה לא פעל נגדו?
מכיוון שכשמדובר בסוחר רכב, החוק מטיל עליו חובת גילוי ברורה. גם אם הקונה היה תמים, לחוץ או סומך על המוכר, הסוחר לא פטור מהחובה לומר את האמת. בית המשפט בעצם אומר: אתה לא יכול להסתיר תאונה ואז להאשים את הקונה שלא בדק.

מה זה בעצם אובדן להלכה, ולמה זה כזה עניין גדול?
אובדן להלכה (Total loss) אומר שהרכב עבר נזק כל כך משמעותי, שחברת הביטוח קבעה שלא משתלם לתקן אותו כלכלית - גם אם בפועל הוא תוקן וחזר לכביש. זה מידע דרמטי לכל רוכש, בייחוד ברכב יוקרה, מפני שהוא משפיע על שווי הרכב, על הבטיחות ועל היכולת למכור אותו בעתיד.

איך בית המשפט ידע שמדובר בזיוף, אם המומחית דיברה רק על סבירות?
בית המשפט לא הסתמך רק על חוות הדעת. הוא חיבר את כל התמונה: ההתנהלות של הסוחר, העובדה שהמסמכים הופיעו רק אחרי הגשת התביעה, הסתירות בגרסאות, והעובדה שלא הוצגו ראיות פשוטות כמו צילומי מצלמות. חוות הדעת היתה חלק חשוב, אבל לא היחיד.

האם לקונה היה סיכוי לקבל פיצוי נוסף מעבר להשבת הכסף?
הוא ניסה, אבל בית המשפט החליט שלא. השופט קבע שהחזרת הכסף והשבת המצב לקדמותו הן הסעד המרכזי והצודק במקרה הזה, בייחוד מאחר שהקונה השתמש ברכב תקופה מסוימת. כלומר לא כל עוול מזכה אוטומטית בפיצוי רגשי נוסף.

מה היה קורה אם הסוחר לא היה מזייף חתימה, אלא רק "שוכח" לגלות?
גם אז העסקה היתה בסיכון רציני. חובת הגילוי חלה גם בלי זיוף. אבל הזיוף החמיר מאוד את מצבו של הסוחר, פגע באמינות שלו לחלוטין, וחיזק את המסקנה שההסתרה היתה מכוונת ולא מקרית.

למה בית המשפט לא קיזז מהסכום את השימוש שהקונה עשה ברכב?
מפני שהסוחר לא טען את זה בזמן ולא הביא ראיות. אי אפשר להיזכר בדמי שימוש רק בשלב הסיכומים. בנוסף, השופט הבהיר שהסוחר עצמו גרם לכך שהרכב נשאר אצל הקונה, כשהוא סירב לבטל את העסקה בזמן.

האם פסק הדין הזה רלוונטי רק לרכבי יוקרה?
ממש לא. הוא נכון לכל עסקת רכב משומש מול סוחר. פשוט ברכב יוקרה, הסכומים גבוהים יותר' ולכן גם הטעויות וההשלכות כואבות יותר.