הכותרות

גם הבוקר ממשיכים העיתונים להקדיש חלק גדול מעמודי החדשות שלהם לרצח. הפעם עם תמונות ענק של לילך שם טוב, אמם של הילדים שנרצחו.

מעריב, ישראל היום, ידיעות – 5 ע' ושער.

הדיון המרכזי, האם יוכרז על שפיותו או על העמדתו לדין של איתי בן דרור.

רגע של צחוק

"בן דרור בא אתמול אל בית המשפט כשהוא לבוש במדי בית החולים לניאדו" (הארץ, השער)

רגע של בכי

"הילדים מאוד אהבו אותו והוא היה אב קשוב, רגיש, שמתנהל בצורה מאוד יפה" (נורית ברקן, עו"ס בכפר יונה, להארץ, 4).

רגע של WTF

"אתמול היינו עדים למעשה מזעזע. כממשלה אנחנו נדרשים לעשות כל שביכולתנו למנוע שמעשים כאלו יישנו" (נתניהו, הארץ)

רישיון להורות, כבר אמרתי?

ארז אפרתי

אם אפשר היה להרשיע מישהו על סמך המראה שלו, הייתי מרשיעה את אפרתי בגלל הפה. יש בשפתיים שלו רשע יצוק. בוז וזלזול, ושום התנצלות לא תשנה את זה (כן, לא שופטים אדם, וכו' וכו' וכו', אלא שפה יש קורלציה בין המראה להתנהגות).

בכל מקרה אנחנו כבר בשלב גזר הדין, שיינתן ביום חמישי.

תהייה: יש מצב שמי שאנס פעם אחת לא יחזור על כך בחיים?

נניח שורד אלי תתחתן איתו. מה היא תספר לילדים שלהם? לילדות?

איזה הורה יסכים שהבת שלו תתקרב למשפחה הזו?

המטכ"ליסט

כל העיתונים סיפרו אתמול שנדב הימן כנראה לא יחזור ליחידה שלו, למעט מעריב שציין שביום ראשון, אתמול, יחזור הימן ליחידה, אבל לא יעמוד לדין.

לא ברור מהידיעה של אמיר בוחבוט שהוא יועזב.

בידיעות התפרסם אתמול תצלום מושלם ומעולה של גדי קבלו, שצולם ברגע השיבה של הימן לביתו.

התצלום, כפי שהבנתי, התפרסם בשער חלק מהגיליונות שירדו לדפוס ביום שישי לפנות בוקר. טוב עשו בידיעות שהביאו אותו שוב אתמול. תמונה ראויה לפרס.

אחת הגרסאות המסתובבות בשוק אומרת כך:

"הימן הוא חייל למופת. הוא וחבריו רבו עם מפקד הצוות שלהם על רקע תפקוד בעייתי של המפקד, לכאורה, והחליטו שבסוף תרגיל השבי יברחו לו כדי שיחזור ליחידה לבד.

כשהגיע הרגע הקריטי והם התרחקו המפקד איים עליהם שמי שלא יחזור יעוף מהיחידה. כל הצוות חזר בו להוציא נדב שנעלם בריצה ליער חרובית, התחבא בשטח קצת, הלך לישון קצת, חיכה לערב ורץ הביתה.

פעם זה היה חומר שאגדות צבאיות נעשות ממנו. בצה"ל של פעם היה מקבל ריתוק שבת אולי.

בניגוד לשמועות ולרמיזות לא היו חששות לחייו במובן של התאבדות או משהו כזה. הוא עשה תרגיל ולא העלה בדעתו שירימו את כל המדינה.

זה מראה שחייל מאומן יכול לכל הליקופטרים והאלקטרוניקה.

צה"ל צריך חיילים כאלה".

הבעיה היחידה בגרסה ההירואית הזו היא שהוא ברח לפני תרגיל השבי.

עדכון ותיקון, 28.7, 8:24: הוא ברח בעיצומו של התרגיל: אחרי חלק ההתשה של המסע, ולפני חלק ההתעללות, שהוא המלחיץ.

על פי מעריב של היום, הימן, שהיום הפך להיימן – יודח מהיחידה.

תמונתו, עדיין מפוקסלת.

נשים נשים

"נשים חזקות משלמות מחיר" היתה הכותרת של יום העיון שאירגנה עמותת כוח נשים בקריה האקדמית אונו בחמישי שעבר.

ומה אמרה בו רינה מצליח?

"בואו נודה על האמת, אנחנו חיים במדינה שיש עליה איומים ביטחוניים יומיומים ואנחנו צריכים שבראש הפירמידה יעמדו אנשים עם ניסיון צבאי. ניסינו שר ביטחון בלי ניסיון וזה לא הצליח. בואו נשאיר את הביטחון לביטחוניסטים ואנחנו הנשים נעסוק ברווחה בחינוך".

עם פמיניסטיות כאלו, מי צריך שוביניסטים?

ואולי היא אמרה את הדברים בציניות?

VTV אורחת: אלינוריגבי

"מאז נחטף גלעד שליט לפני ארבע שנים, שתקו חבריו למשמרת. הם לא שיתפו במה שעבר עליהם – אבל הם לא מצליחים להתאושש מהמראות. חלקם סובלים מנדודי שינה, חלקם נזקקו לייעוץ פסיכולוגי וחלקם מטופלים בכדורים. צפו בחברים נזכרים בבוקר ההוא לפני ארבע שנים"

יפעת גליק | אולפן שישי, חדשות 2 | פורסם 23/07/10 20:34

את הבושה הזו, ראיתי במקרה. בפנים רציניות ובלווית מוסיקה קורעת לב, נתן יאיר לפיד את הבמה, לכתבתה של גליק.

מוסיקה עצובה מכניסה אותנו לאווירת נכאים. אנחנו מתוודעים לחייל, פואז, שמתאר את הקושי הנוראי של חייו מאד החטיפה. הוא היה ממש ממש קרוב לגלעד. אולי אפילו חבר נפש. יומיים לפני החטיפה גלעד סופח לגדוד שלו, כך שהיו להם יומיים שלמים להפוך לאחים לנשק, כאלו שיתרמו זה לזה כליה אם צריך.

הכתבת, בקול אימהי ומרגש, מלטפת אותו בקולה, וסוחטת ממנו סיפור קורע לב, הכולל תרופות הרגעה, שתיקות עמוקות וממושכות, ואחוות לוחמים.

אה כן, וגם אחוזי נכות ממשרד הביטחון וחוסר יכול לעבוד. ופתאום מופיע עורך דין, המספר על קשיי ה"חברים" של גלעד. על ההתמודדות הנוראית שלהם, ואני, באותו הרגע רציתי להגיד להם:

"קחו עוד כסף, רק תלכו לי מהמסך"

כנראה שגם אמא של גלעד חשה את מה שאני חש, אבל בשם הממלכתיות המקודשת, ניתן היה לראות זאת רק בהבעת פניה.

"הבוקר ההוא לפני ארבע שנים", מנטרה החוזרת על עצמה היא רק הוכחה, שלפעמים, לוקח ארבע שנים, לעשות חזרות להצגה הכי טובה בעיר.

כתבה: אלינוריבגי

ומעולם אחר:

הידעתם שהדרדסים, ששבו לערוץ הראשון, משודרת בשבע בבוקר?

הנה אמרתי.

טוקבק

פנימדיבור

"בעקבות מקרה הרצח של אב הרצח את שלושת ילדיו ובעיקר בעקבות הפחד של משפחת הגרושה שהרוצח, איתי בן דרור, לא יעמוד למשפט מסיבה של אי שפיות ובכך לא ישלם את עונשו אני רוצה להסביר.

הקישור בין פעולה מתוכננת מראש לבריאות נפשית הוא קישור מוטעה ושגוי. בדיוק כמו החיבור בין פעולה שנעשתה מהעדר שליטה ואי שפיות. ראו את ההגדרה המשפטית לשכרות.

המחשבה שרציונליות היא בריאות נפשית ואחותה, אי רציונליות, היא אי שפיות היא מחשבה הגיונית אך אין לה בסיס רפואי נפשי ובטח שאין לה אבחון מקצועי ואף לא הסמכה בספרות המקצועית.

פעולה מתוכננת יכולה להתקיים גם אצל חולה נפש כפי שישנם בני אדם בריאים מאוד שאינם פועלים על פי תכנון מוקדם מראש, ואנו נוהגים לכנותם "ספונטניים" במין איכות ומידה רומנטית שיפוטית לקויה.

ברוב ההחלטות המשמעותיות של בני אדם אין שיקול רציונלי, כמו למשל להתחתן עם בן/בת זוג.

מקור הביטוי ספונטני בתיאוריה של התפתחות האדם היא יצירת חיים מחומר לא חי, כשבעומק המחשבה מדובר על מושג שהוא היפוכו של החיים, היפוכו של האדם, מה שהופך את הביטוי ספונטני לביטוי לא פחות חולה נפש מאותה אמונה שאי רציונליות ואי תכנון מקורם במחלת נפש.

הביטוי חולה נפש אינו מוגדר בחוק. אפילו הפסיכיאטרים עצמם חולקים על ההגדרה של מחלת נפש. כלל במשפט העברי ש"חירש שוטה וקטן פגיעתם רעה" , למה 'פגיעתם רעה' שואלת ההלכה?

"כי החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים" הרמב"ם בהלכות חובל מוסיף שיש לדיינים לייסרם כדי להסיר נזקם מבני אדם.

ומה קורה כאשר חייו הם ייסוריו? האם ניתן לנבא את הנזק ?

אני טוען שהביקורת כלפי מוסדות הטיפול ובריאות הנפש ועובדי הרווחה שלא עשו מספיק למנוע את האסון הנורא לא במקומה.

אנשי טיפול אינם נביאים. הרצון להאמין שהכתובת הייתה על הקיר פונה בעיקרה כלפי אלו שנשארו בחיים, הרוצים להאמין שיש להם שליטה מלאה בחיים ואילו היינו עושים את הדברים אחרת הכול היה שונה, והיא לעולם מחשבה של בדיעבד.

.

בריאות נפשית היא לא ערובה למניעת מעשים חמורים. רוב מעשי הרצח נעשו ע"י אנשים נורמליים, כמו שאי שפיות איננה חסרת היגיון".

עד כאן פנימדיבור

צביאל רופא, חולה נפש בהגדרה, השומר על עצמו ומקדיש את חייו לעזור גם לאחרים, התראיין בתוכנית הבוקר של רשת, והציע לתקשורת ללמוד כמה מונחי יסוד בבואה לתאר מחלות נפש, חולי נפש, ועוד.

העיתונים אתמול הקדישו חצי מעמודי החדשות שלהם לסיקור הרצח.

הרוב היה כרוך בתיאורים אינפנטיליים ועילגים של הכתבים ושל המקוננים המקצועיים על שאירע. בגלל שאתמול היה יום ראשון, אני חשה הקלה גדולה על שאני פטורה מבחישה.

בן כספית Vs רונן ברגמן

(חוב שלי משבת)

לפני שבוע הביא כספית את גרסת יחיאל חורב.

רונן ברגמן מצדו הביא את גרסתו שלו, בשבת וגם ביום ראשון.

באצבעות הקודם התייחסתי לכך בהרחבה.

ביום שישי האחרון נמשך הסיפור:

במדורו הוא מכנה את דברי ברגמן כ"מסע רהביליטציה של העבריין יצחק (יצה) יעקב" ויש אפילו צילום של ברגמן.

אם בשבוע שעבר כספית עוד שיבח אותו, בשישי האחרון הוא כותב רק "העיתונאי" (בלי שם העיתון).

את הכתבה שלו משבוע שעבר הוא מתאר כ"עמוסת בדיות".

למשל, נכון שיצה הסכים להתראיין בתנאי שהחומר יועבר כולו לצנזורה, אלא שטיוטה של ספר עלילתי המכילה סודות כמוסים רבים נשלחה לגורמים רבים בארצות הברית.

כספית אומר שברגמן כתב שהפרשה נגמרה בקול ענות חלושה, והביאה לפרישת חורב ממשהב"ט בעוד שההפך הוא הנכון, וחורב המשיך והתקדם ועלה בסולם הדרגות.

עוד יוצא כספית נגד התוכנית סדר יום, בה ניתנה לליאורה ניר, "מקורבת ומקושרת.... ליצה" האפשרות לומר שהוא מלקק ישבנים לחורב, ועוד ועוד.

הוא מסכם: "המסע לטיהור השרץ צריך להימשך, יעלה כמה שיעלה. ... אם הם ימשיכו להפיץ שקרים, אני איאלץ להמשיך להגיד את האמת".

ובאותו עניין. נכון שבאצבעות האחרונות לא התייחסתי למעריב, אבל זה מקרי לגמרי. עודף חומרים והיעדר תשומת לב מה פספסתי.

ההתאבדות והרצח של החרדים

מתברר שהכתבה, אותה תיארתי בידיעות, על השתכנזותו ודחייתו של אוהד רוזנברג עובדיה, התפרסמה גם בזמן ראשון בסופשבוע האחרון.

המודעה של ידיעות

גם אתמול, כמו ביום שישי התפרסמה מודעת עמוד של ידיעות המדברת על החופש (הנה השתיים, מצאו את ההבדלים).

שווה לקרוא את הכתבה הזו (אופיר בר-זהר ואמיר טייג), על המאבק של נוני מוזס בביפ, ובקשת, כדי להבין עד כמה המודעות האלו מגוחכות.

יום שישי

יום ראשון

(ועוד בקטנה: סיקור משפט רמון, סיקור מעללי אולמרט, שרה נתניהו ועלילותיה).

מח' הגהה

ערים בלילה? פדויי שבי?

בדו"צ מתבלבלים.

תודה ליונה

ופה נקרעים.

תודה לשועלן

לפני פיזור

וויי, עוד פעם הגיע חג האהבה. זה כמה שנים שאני חוגגת אותו אתכם באינטימיות ראויה.