מאת: אמא אחת

"מה לעשות שבבית הספר לטבע יושבים תלמידים שמתאימים לג'ונגל? זה נוער זה? זה בררה".

כך כותב יעקב, מגיב מספר ארבע ואחד העדינים שבהם, על שערוריית ספר המחזור של בית הספר לטבע בתל אביב.

אז מה היה לנו בעצם?

א. חבורת בני נוער שבודקים גבולות, ומשחררים לאוויר העולם כמות מוגזמת של גסויות מטופשות ודעות שהן לא במיוחד פוליטיקלי קורקט (כוסאממו, אומר הקורא, באיזה בתים הם גדלו? הילד שלי לא היה מזהה כוסאממו גם אם היה נתקל בו בטעות).

ב. מנהלת אחת שעשתה שתי טעויות קרדינליות:

• לא קראה את העותק הסופי של ספר המחזור - ללא ספק טעות.

• לקחה אחריות, אספה את הספרים, ובכך העבירה את הילדים תהליך חינוכי הקשור בהודאה בטעות, לקיחת אחריות וניסיון לתיקון, והסתכנה אגב כך בפרסום השערורייה.

הטעות השנייה קשה יותר, שכן הלקח הברור הוא שאם לא היו נאספים הספרים השערורייה לא הייתה מתפרסמת, הפאשלה הייתה מטואטאת מתחת לשטיח, ובית הספר לטבע סביבה וחברה היה ממשיך ליהנות מתדמית נקייה ואליטיסטית.

מי שלמד פעם בבית ספר כלשהו בטח זוכר: תשע שנים זה המון זמן. נוצר הווי בין התלמידים ומתגבשת שפה שרק הם מבינים. כשהם כותבים את ספר המחזור הם חסרי פרספקטיבה לחלוטין, לפעמים, גם חסרי שיפוט. הם עסוקים בהווה, בפרידה, ואינם מעלים בדעתם שעוד כמה שנים, כשיעיינו בספר המחזור הם עלולים להצטער.

מדובר באירוע שיצא מכלל פרופורציה. בחסות הסנסציה העיתונאית הוצאו ציטוטים מהקשרם, וחלק מהעובדות לא צוינו: למשל, שהילדים תמכו במה שנכתב עליהם, והיו שותפים לכך. אף ילד לא נפגע.

צילום: אריאל קסיס.

למשל, שדפנה ברעם, המנהלת, לא אספה את הספרים בשרירותיות, אלא קיימה עם הילדים שיחה בה דנה איתם על הערך של חופש הביטוי מול חציית גבולות, וכבוד כלפי עצמם וכלפי בית הספר.

כ-200 תגובות עלו לאוויר בעקבות פרסום הכתבה. רובן המכריע של מי שחרדים לעתידנו. חרדים מאוד לעתידנו:

- בוחלים בגזענות (ולכן כתבו: "זה נוער זה? הערבים יאכלו אותנו")

- בוחלים בשפה גסה (ולכן כתבו: "תראו איזה ילדים: זבל ובררה")

- בוחלים בשיח מתלהם (ולכן כתבו: "הורים תל אביביים פלצנים וברנז'אים")

- בוחלים באלימות והשתלחות לכאורה של תלמידים בחבריהם, ולכן משתלחים באלימות בכולם: מנהלת, הורים, מורים ותלמידים.

ובאופן כללי - מלאי בחילה.

אולי מה שיגרש קצת את הבחילה זו השמחה לאיד. או ההתחסדות. אולי הצביעות?

אני רוצה להודות לעיתונאית שחשפה את החומרים (מירב שלמה-מלמד) ובחרה להקצינם על ידי הוצאת ציטוטים מהקשרם, למגיבים המודאגים - אכן הצבתם בפנינו, קהיליית בית הספר, מראה שלא קל להביט בה, רק ששכחתם להביט בה קודם בעצמכם.

כאימא לבוגר המחזור האמור (פלצנית/ברנז'אית/מחקו או הוסיפו, רק שמרו על גבולות השיח המנומס כפי שנעשה עד כה) אני חולקת עם הורים רבים במדינה הזו דאגות דומות.

אני גאה באותו בן המחזור, שמחזיק בדעות עצמאיות ופעיל פוליטית (ממתי קללות, הערות סקסיסטיות ודעות שמאלניות דרות בכפיפה אחת כפי שעולה מן הכתבה, ומצביעות על סימנים מובהקים להשחתת הנוער? אה, מתמיד).

אני גם גאה בעוד הרבה ילדים אחרים, שנכנסו ויצאו מביתי בשנים האחרונות.

הם לא ילדים מיוחדים. הם רגילים. הם עושים דברים נפלאים, הם מתנדבים בקהילה, הם ערכיים, וכן. הם עושים גם שטויות. לפעמים הם בודקים גבולות, לפעמים הם מגזימים. הם בני נוער. ככה זה.

אני מאחלת להם שיגדלו להיות אזרחים מועילים, שיגידו כוסאממו כמה שפחות, שיטעו אבל שילמדו לקחת אחריות ולתקן, ובמיוחד אני מאחלת להם שלא תדבק בהם השמחה לאיד, הצביעות וההתחסדות.

אמא אחת

-

-

(ידיעה מינורית בנושא התפרסמה גם בהעיר תל אביב, V)