על עמדת האירופים, ההסברה שלנו והמציאות בשטח

עוד לפני שהאוניות הראשונות מהמשט ה"הומוניטרי" הגיעו לנמל אשדוד, החל העם היושב בציון לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: הלקאה עצמית. ביומיים האחרונים לא היה כלי תקשורת אחד, יחצ"ן, יועץ, פרסומאי או סתם אדם שגיסתו עבדה פעם כפקידה במשרד החוץ, שלא התנפל על כישלון ההסברה הישראלית. כאילו שאיזושהי הסברה, ישראלית או לא, יכולה להפוך על פיה החלטה אסטרטגית וטקטית שגויה, שהובילה להסתבכות על ה"מרמרה".

בעיתון שעבדתי בו בעבר, כתבה עיתונאית אחת מדי שבוע טור אישי, שכמעט בכל שבוע עסק בכישלון ההסברה הישראלית. במסגרת תפקידי, נדרשתי לקרוא את הטקסט, ואני חייב להודות שחלק מהטענות הן צודקות ונכונות: במשך השנים אוישו שורה של תפקידים לאו דווקא על ידי אנשי מקצוע (מינויים פוליטיים?), ישראל זנחה עד לפני זמן קצר את זירת האינטרנט החשובה, במשרד החוץ כשלו שוב ושוב בהבנה בסיסית של מיתוג, טקטיקות תקשורתיות ועוד. עם זאת, הפיכת תקיפת ההסברה הישראלית ל'ספורט הלאומי' החדש, היא מוגזמת בכל קנה מידה.

עמיתתי לעבודה בקו מנחה עלתה מצרפת. ביומיים האחרונים היא הפציצה את אתרי העיתונים הצרפתיים החשובים בתגובות על הכתבות האנטי-ישראליות בעניין המשט. אף אתר לא הכניס ולו תגובה אחת שלה, למרות שהן נכתבו בשפה רהוטה, ללא התלהמות, ועם קישורים לתמונות, סרטונים וכיו"ב שמסבירים את העמדה הישראלית. עמיתתי נפגעה, אולם אני לא נפלתי מהכיסא. בעצם המילה "הסברה", נטועה ההנחה שהצד השני רוצה לשמוע. אבל אין כך במקרה הזה. האירופאים פשוט לא מוכנים לשמוע את הצד הישראלי, שלא לדבר על הקשבה או על הבנה.

כאזרח אירופי בעצמי שמשפחתו מתגוררת שם, אני נוסע לא אחת ליבשת, ונקלע לא פעם לויכוחים פוליטיים. התגובות שאני מקבל מבני שיחי, כולם מנומסים, מלומדים ואנשי העולם הגדול, נעות בין חוסר רצון בסיסי לשמוע את הצד הישראלי, לבין תשובה מנומסת בסגנון "אתה כנראה לא מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני", כאילו לא התגוררתי כאן ב-40 השנים האחרונות.

היטיב לבטא זאת אברי גלעד בתוכניתו בגלי צה"ל אתמול. גלעד טען שכשחורף בחוץ, עדיף להתכרבל בבית עם השמיכות והאוכל, אין טעם לצאת החוצה ולהילחם בעננים. יש מה לשפר בהסברה הישראלית, אבל נקודת ההנחה היא שבאירופה, פשוט שומעים את מה שהם רוצים לשמוע, או כמו שתיאר זאת אחד מחברי: אל תנסה לסתור את האמת שלהם, עם העובדות שלך.

המציאות בה ישראל נתונה כיום בתחום ההסברה, הזכירה לי מעשה שקרה לפני כ-20 שנה, עת התגוררתי באי היווני כרתים. הימים, ימי טרום מלחמת המפרץ הראשונה, ואלפי תושבי כרתים יצאו להפגנה נגד הבסיס האמריקני הממוקם באי. נתקלתי בהפגנה בדרכי לעבודה, וסיקרן אותי לדעת מה באמת חושבים המפגינים, שהניפו שלטים על סמל השלום, ושרפו דגלים של ארה"ב ושל טורקיה.

ניגשתי לאחד המפגינים הצעירים ושאלתי אותו על מה הוא מוחה. היווני הצעיר פרס בפני את המצע שהיה שגור אז בקרב מתנגדי המלחמה, לפיו כל המלחמה היא מזימה של מפעלי הנשק באמריקה, ואף הוסיף כי טורקיה, שחברה בנאט"ו וקיימה תרגילים משותפים עם צבא ארה"ב באזור, אשמה בכל המלחמה הזו. לא שלא הייתי מודע לאיבה העתיקה בין היוונים והטורקים, ועדיין שאלתי אותו מדוע אם הוא חותר לשלום, הוא שורף דגלים של טורקיה. "כמובן שאני בעד השלום" ענה הצעיר היווני, "אבל את הטורקים צריך להרוג, עד האחרון שבהם".

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
ההסתדרות
צילום: דוברות ההסתדרות

הישג לגמלאי שירות המדינה: יצורפו לקרנות הרווחה

ההסתדרות ומשרד האוצר חתמו על הסכם לפיו החל משנת 2026, המדינה תתקצב פעילויות רווחה, תרבות ופנאי גם לגמלאים המבוטחים בפנסיה צוברת, בתנאים זהים לגמלאי הפנסיה התקציבית


הדס ברטל |

ההסתדרות ומשרד האוצר חתמו היום (ה') על הסכם קיבוצי מיוחד ופורץ דרך, המחיל את שירותי קרנות הרווחה גם על גמלאי שירות המדינה המבוטחים בפנסיה צוברת.

עד היום, נהנו רק גמלאים בפנסיה תקציבית נהנו משירותי הקרן הכוללים סבסוד פעילויות תרבות, נופש, בריאות ופנאי. ההסכם החדש קובע כי החל משנת  2026, המדינה תעביר תקציב ייעודי עבור כל גמלאי בפנסיה צוברת העומד בתנאי הזכאות, ובכך תשווה את מעמדם למעמד הגמלאים הוותיקים. פנסיה תקציבית היא שיטת הפנסיה המסורתית של עובדי המדינה עד תחילת שנות ה-2000, שבה המדינה (המעסיק) מתחייבת תשלום קצבה קבועה, בהתאם לשכר ולותק, מתקציב המדינה. מאז 2003 עובדי מדינה חדשים כבר אינם נכנסים לפנסיה תקציבית אלא לפנסיה צוברת.

עיקרי ההסכם:

שוויון מלא: קרנות הרווחה יעניקו מעתה את אותם השירותים בדיוק לכלל הגמלאים, הן במסלול התקציבי והן במסלול הצובר. 

תקצוב המדינה: המדינה תקצה סכום שנתי (הצמוד למדד) עבור כל גמלאי בפנסיה צוברת, בדומה למודל הקיים בפנסיה התקציבית. 

תחולה רחבה: ההסכם חל על גמלאי הדירוגים המיוצגים על ידי ההסתדרות בשירות המדינה. 


בנימין נתניהובנימין נתניהו
פרשנות

האם נתניהו יקבל חנינה מהרצוג? תרחישים וסיכויים

הבורסה סבורה שתינתן חנינה - השוק בדר"כ צודק, אבל יש גם זוויות אחרות

מנדי הניג |

ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיש בקשה רשמית לחנינה מנשיא המדינה יצחק הרצוג. הבקשה, שהועברה דרך עו"ד עמית חדד, כוללת מכתב אישי ומסמך מפורט ונשלחה למחלקת החנינות במשרד המשפטים לקבלת חוות דעת. בבית הנשיא הדגישו כי מדובר בבקשה חריגה ביותר שתיבחן בכובד ראש. 

בבקשה, כתב נתניהו כי "האינטרס האישי הוא לנהל את המשפט, אך האינטרס הציבורי מורה אחרת". במכתב שצירף הוא הסביר: "בשנים האחרונות התגברו המתחים והמחלוקות... אני מודע לכך שההליך בענייני הפך למוקד להתנצחויות עזות". לדבריו, "על אף האינטרס האישי שלי לנהל את המשפט ולהוכיח את חפותי, אני סבור שהאינטרס הציבורי מורה אחרת". נתניהו חתם את בקשתו בכך שסיום ההליך יסייע להפחית את המתח הציבורי: "מול האתגרים הביטחוניים וההזדמנויות המדיניות... אני מחויב לעשות כל שביכולתי לאיחוי הקרעים ולהשבת האמון במערכות המדינה".

הרקע כולל לחץ בינלאומי כבד - בעיקר איגרת רשמית ששלח נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להרצוג, ופילוג פנימי עמוק שמלווה את המשפט כבר שמונה שנים. 

כיצד פועלת סמכות החנינה בישראל

סמכות החנינה מעוגנת בסעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה ומעניקה לנשיא סמכות בלעדית לחון, להפחית עונש, לקצוב מאסר או להמירו. מבחינה טכנית אפשר להעניק חנינה גם לפני גזר דין, אך מדיניות בית הנשיא קובעת באופן עקבי כי הבקשות נשקלות רק לאחר סיום כל ההליכים, כולל ערעורים. החריג הבולט היחיד בעשורים האחרונים היה חנינת בכירי השב"כ בפרשת קו 300 (1986), שהתבססה על שיקולי ביטחון המדינה והכללת הודאה חלקית והתפטרות.

במקרה של נתניהו הבקשה מוגשת לפני הכרעת דין, דבר שהופך אותה ליוצאת דופן במיוחד מבחינה נורמטיבית.

למה יש לחץ חזק על הרצוג דווקא עכשיו?  מדובר על לחץ מבפנים ומבחוץ. לחץ בינלאומי חסר תקדים שנובע מאיגרת טראמפ, שפורסמה במלואה, שטוענת כי בנימין נתניהו עובר "ציד מכשפות" וקוראת לחנינה מלאה כדי שניתן יהיה "להתמקד באיומים האמיתיים".  הרחבה: "טראמפ פנה להרצוג: הענק חנינה לנתניהו".