העובדות ------------- העובדים, עובדים זרים ממולדובה, הגישו כנגד המעבידה, חברה לבניין, תביעות לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר עבודה וזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה והעבודות הציבוריות. העובדים טענו, כי הפסיקו את עבודתם בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים, משלא פעלה המעבידה להארכת תוקף אשרות העבודה שברשותם, תוך שהיא חושפת אותם לסיכון של מעצר והרחקה מהארץ. עוד טענו העובדים, כי במהלך עבודתם במעבידה לא יצאו לחופשה בתשלום, לא שולמו להם דמי הבראה וכן לא שולמו להם דמי חגים, כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי, המסדיר את תנאי העסקתם במעבידה. עוד טענו, כי הם זכאים להפרשי שכר בגין העסקה בשעות נוספות, וכן לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן החיסכון לעובדים זרים מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה. המעבידה טענה, כי דין התביעה להידחות מכוח כתבי ויתור שחתמו מקצת העובדים; ולחילופין להידחות לגופן. בנוסף העלתה המעבידה טענת קיזוז. יש לציין כי בענייננו, כתבי הויתור אינם עומדים בדרישות שנקבעו בפסיקתו של בית הדין הארצי, כתנאי להכרה בתוקפם. זאת שעה שהעיון בכתבי הויתור מעלה, כי אין בהם התייחסות לזכויות הסוציאליות שעליהן כביכול ויתרו העובדים בחתימתם. פסק הדין ------------- פיצויי פיטורים אין מחלוקת כי יחסי עובד-מעביד הסתיימו ביוזמת העובדים, בהתפטרותם. בהקשר זה טענו העובדים, כי התפטרו על רקע העסקתם ללא אשרות עבודה כדין, עובדה שחשפה אותם לסכנה של מאסר וגירוש. בנסיבות אלה טענו העובדים, כי יש לראות את ההתפטרות כפיטורים, ולפיכך הם זכאים לתשלום פיצויי פיטורים. טענה זו עומדת בניגוד לעובדות אשר עלו מהעדויות שנשמעו במהלך הדיון, לפיהן אין כל קשר בין מועד ההתפטרות של העובדים לבין המועד שבו פגה כביכול אשרת העבודה שלהם בישראל. עדויות אלה של העובדים ? הן הנותנות כי יש לקבל את גרסת המעבידה, ולפיה הוסדרה העסקתם של העובדים כדין בישראל, לאורך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים. מהמקובץ עולה, כי אין לקבל את טענות העובדים על העסקתם שלא כדין בישראל על ידי המעבידה, ועל התפטרותם מעבודתם בשירות המעבידה כביכול, על רקע זה של העסקה שלא כדין. בנסיבות הללו דין התביעה לפיצויי פיטורים ביחס לכל העובדים ? להידחות. הפרשי שכר תביעות העובדים להפרשי שכר מורכבות משני ראשים. הראש האחד, טענת העובדים כי שולם להם שכר על בסיס עבודתם בפועל בתעריף אחיד, מבלי לשלם גמול בגין העסקה בשעות נוספות כמתחייב מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א ? 1951. הראש השני, התעלמות המעבידה מהוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, לפיהן יום עבודה לתקופה שמיום 16 ליוני ועד לראש השנה מדי שנה, יהיה בן 7 שעות; ובגינו זכאי העובד לתשלום עבור 8 שעות עבודה. העובדים לא הוכיחו מתכונת עבודה קבועה שעל בסיסה ניתן לקבוע את זכאותם לגמול בגין העסקה בשעות נוספות. מכאן, כי התביעה להפרשי שכר, ככל שהיא מתייחסת לגמול בגין העסקה בשעות נוספות מעבר לתחום יום העבודה הרגיל ? דינה להידחות. עד לחודש אוגוסט 2004 הנהיג ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה יום עבודה מקוצר. בהתאם להסדר זה, זכאי היה עובד בענף הבנייה לתשלום שכר עבודה של 8 שעות עבור 7 שעות עבודה בחודשי הקיץ בהם חל הסדר יום העבודה המקוצר. בענייננו, אין חולק כי המעבידה לא פעלה בהתאם להסכם הקיבוצי בענף הבנייה, אשר עניינו יום עבודה מקוצר בתקופת הקיץ. משלא שולמה לעובדים התוספת המתחייבת בהסכם הקיבוצי, זכאים העובדים לפיצוי בגובה התוספת שנמנעה מהם. כמו כן, תשלם המעבידה לעובדים הפרשי שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פדיון חופשה כידוע, הזכות לפדיון חופשה נולדת עם סיום יחסי עובד ?מעביד ומתיישנת בתום שלוש שנים מיום היווצרות עילת התביעה (דב"ע לה/2-12 עיזבון שמואל נתן כהן נ' אטי רוזנהויסר, פד"ע ו 299). בשים לב למועד סיום עבודתם של העובדים במעבידה ובמועד הגשת התביעות נשוא פסק דין זה, אין מחלוקת כי התקופה שעד למועד התיישנות התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה ? חלפה. עם זאת, לטענת העובדים אין מקום לקבלת טענת ההתיישנות, בנימוק כי ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א ? 1951 היא התיישנות דיונית, וטענת ההתיישנות לא עלתה בהזדמנות הראשונה. יש לציין, כי טענת ההתיישנות הועלתה במפורש בכתב ההגנה, ומקום שהדיון אוחד והעובדים מודעים לטענת ההתיישנות, אין מקום לטענה כי לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. לאור האמור, התביעות לעניין דמי פדיון חופשה ? נדחות. הבראה אין מחלוקת כי העובדים הועסקו למעלה משנת עבודה מלאה במעבידה, ומשכך הם זכאים לדמי הבראה מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי. לטענת העובדים, דמי הבראה לא שולמו להם לכל אורך תקופת עבודתם. לטענת המעבידה, על פי ההסכם בין הצדדים, השכר השעתי של כל עובד כולל בתוכו תשלום עבור הזכויות הסוציאליות הנלוות, ובפרט הזכות לדמי הבראה. טענה זו יש לדחות. משהועסקו העובדים בשכר מינימום ? לא ניתן לכלול בשכר השעתי את תמורת הזכות הנלווית לדמי הבראה. הפועל היוצא מהאמור לעיל, כי העובדים זכאים לתשלום דמי הבראה. דמי חגים העובדים ביקשו לחייב את המעבידה בתשלום בגין 9 ימי חג בכל שנת עבודה. לגרסת המעבידה, שולם לעובדים שכר על בסיס שעות עבודה בפועל בהתאם לרישום ודיווח חודשי. יצוין, כי אין בתצהירי המעבידה כל התייחסות לדרך בה שולמה לעובדים תמורת ימי חג. בנסיבות הללו ועל אף הסתירה בין האמור בכתבי התביעה, שם טוענים העובדים לתשלום עבור ימי חג על בסיס הטענה כי המעבידה לא עבדה בחגי ישראל, לבין האמור בעדויות שבהן הובאה גרסה שונה, ולפיה עבדו העובדים בפועל בימי החג הנהוגים ביחס ליהודים בישראל ? הרי שזכאים העובדים לתשלום עבור ימי חג. פיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בתוספת להסכם הקיבוצי בענף הבניין מיום 21.12.99 נקבע כי: "בפרק הזמן ועד לגיבוש תכנית פנסיה מיוחדת לעובדים זרים כאמור להלן, יפעלו הצדדים לכינון קרן חיסכון כמפורט דלמטה". לטענת המעבידה, משלא גובשה תכנית פנסיה לעובדים זרים ולא נקבעו תקנות לכינון קרן חיסכון לטובת אותם עובדים, תביעתם של העובדים לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, נעדרת עילה. טענה זו של המעבידה אין לקבל, שהרי אין מקום כי המעבידה תהנה מהעדרן של תכנית פנסיה לטובת עובדים זרים ותקנות לכינון קרן חיסכון לטובתם. בנסיבות הללו, זכאים העובדים לפיצוי בגובה שיעור הפרשות המעביד לטובת תכנית פנסיה ו/או תכנית חיסכון, על פי הוראות התוספת להסכם הקיבוצי מדצמבר 99'. לאור פסק הדין שניתן לאחרונה בס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, תמריץ אי היעדרות ודמי כלכלה נכללים בשכר עובדים בענף הבנייה אשר להם משולם שכר מינימום. לפיכך בענייננו, משהועסקו העובדים על בסיס שכר מינימום (כך לטענת המעבידה), יש לחשב את שיעור הפיצוי לעובדים בשל אי ביצוע הפרשות לתכנית הפנסיה ו/או תכנית חיסכון על בסיס שכר המינימום נכון להיום. טענת הקיזוז במסגרת טענת הקיזוז ביקשה המעבידה לקזז מכל סכום שייפסק לזכות העובדים את הסכומים המרביים המותרים לניכוי על פי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכויים מהשכר ועד מגורים הולמים), תש"ס ? 2000, זאת בעבור המגורים שהעמידו לרשות העובדים ועלות כרטיסי הטיסה בהן נשאה עבורן. טענת הקיזוז הועלתה לראשונה במסגרת כתבי ההגנה שהוגשו במסגרת התביעות נשוא פסק הדין. הטענה מתעלמת מניכויים שבוצעו באופן שוטף משכרם של העובדים, תמורת השימוש במגורים ועלות כרטיסי הטיסה. טענת הקיזוז שהועלתה במסגרת ההליך הנוכחי באה לשנות בדיעבד את ההסדר שהיה קיים בין העובדים לבין המעבידה במהלך תקופת העבודה, אשר במסגרתו נוכה משכרם של העובדים שיעור ההשתתפות בהם חייבים העובדים תמורת השירותים שהעמידה המעבידה לרשותם, ובכלל זה עלות המגורים וכרטיסי הטיסה. משכך, דין טענת הקיזוז ? להידחות. בית הדין קבע, כי משהתקבלו התביעות בחלקן, תשלם המעבידה הוצאות העובדים בסך של 5,000 ₪. (*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".