נשאר בבר עם חברים אחרי משמרת, נפל מקורקינט - "לא תאונת עבודה"

ליל שבת בפלורנטין הסתיים בכתף שבורה ובתביעה שנדחתה. סימון לנסקי, יליד 1990, עבד כאחראי משמרת במבשלת הבירה שניט שברחוב הארבעה בתל אביב. ב-5 לנובמבר 2022 הוא רכב על קורקינט חשמלי בדרכו הביתה לרחוב רבינו חננאל בפלורנטין, ולפי גרסתו במסמכים הרפואיים "נסעתי על הכביש עם קורקינט חשמלי והופיעו הרבה מכוניות על הכביש אז עליתי למדרכה, עליתי לא טוב וסטיתי אל תוך עץ עם הכתף". הוא נפגע בכתפו השמאלית ובחזהו, ופנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר באירוע כתאונת עבודה.

הביטוח הלאומי לא קנה את הסיפור. באוגוסט 2023 נדחתה התביעה בנימוק שלפיו "פרק הזמן בין שעת סיום עבודתך לשעת התאונה מנתק קשר של יחסי עובד מעביד", ולכן, כך נכתב, "לא אירעה לך תאונת עבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי". לנסקי לא ויתר, ופנה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

בבית הדין התברר שהעיתוי הוא בדיוק הנקודה הרגישה בתיק. משמרת הבוקר של לנסקי הסתיימה כרגיל ב-18:00, אז החליף אותו מנהל המסעדה, מקס קלינין. אלא שלנסקי החתים כרטיס יציאה רק ב-19:26 - כשעה וחצי מאוחר יותר. קלינין הסביר בעדותו שמדובר בתהליך חפיפה טבעי בין אחראי משמרת: "צריך להעביר את המשמרת, כי העבודה לא נעצרת... זאת אומרת יש עבודה דינמית במסעדה". את פרק הזמן הזה, עד 19:26, קיבל בית הדין כחלק ממשמרת העבודה עצמה.

הבעיה של לנסקי התחילה אחרי הרגע הזה. לפי הראיות, גם לאחר שהחתים כרטיס יציאה, הוא לא הלך הביתה. הוא נשאר במסעדה - ישב, אכל ארוחת ערב, שוחח עם קלינין ועם עובדים נוספים, ולדבריו אף עזר קצת לברמנים. לנסקי טען שיש להתייחס לזה כחלק מ"תנאי עבודתו וסביבת עבודתו", וכי מדובר בהוויי חברתי טבעי בין עובדים צעירים ולא ב"הפסקה של ממש". קלינין וגם התובע עצמו העידו כי מדובר במסעדת בר גדולה ל-500 סועדים, ועובדים נוהגים להישאר בה אחרי המשמרת לאכול, לשתות בירה וליהנות מהמקום. אלא שכפי שהעיד לנסקי עצמו, הוא היה "חופשי ללכת הביתה" מרגע שהחתים כרטיס, ואין מחלוקת על כך שעבור אותו פרק זמן הוא לא קיבל שכר.

"עיכוב של 3.5 שעות", וגם התובע אישר את זה

השופטת אירית הרמל טרחה לברר בעצמה, בחקירה נגדית, את ציר הזמן המדויק. בשלב מסוים, כשלנסקי התקשה להעריך כמה זמן חלף, השופטת עצמה סיכמה בשבילו: "אז 3.5 שעות משמרת ואז התעכבת בעבודה גם עוד 3.5 שעות". תשובתו של לנסקי היתה קצרה: "כן".

לפי גרסת קלינין, לנסקי יצא מהמסעדה בסביבות 22:30-22:00. לנסקי עצמו העיד שיצא בסביבות 22:40, והעריך שהתאונה עצמה קרתה כשעה קלה אחר כך, סביב 23:00. בית הדין העדיף את גרסת קלינין, שנמצאה "סבירה, ברורה" ועקבית יותר, אך גם לפי הגרסה הנוחה יותר לתובע, מדובר בכשלוש שעות וחצי שחלפו בין סיום המשמרת בפועל לבין היציאה מהמסעדה לכיוון הבית.

זה הנתון שהכריע את התיק. לפי סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, תאונה בדרך מהעבודה לא תוכר כתאונת עבודה אם חלה "הפסקה או סטייה של ממש" מהדרך המקובלת, כשההפסקה לא נועדה למילוי חובות כלפי המעביד. בית הדין הסתמך על פסיקה ישנה של בית הדין הארצי (עניין ורדה אהרנפלד), שלפיה יש לבחון גם את אורך ההפסקה וגם את מהותה - ולפיה הפסקות של 40 דקות עד שעה כבר נחשבות "הפסקה של ממש".

השופטת הרמל קבעה כי "בשעת לילה מאוחרת בה יצא התובע מהמסעדה התנועה בדרך כלל דלילה", כך שהנסיעה עצמה, שאורכת בדרך כלל 25-10 דקות, היתה קצרה יותר. לעומת זה, ההפסקה של כשלוש שעות וחצי "ארוכה לאין שיעור מאורך הדרך לביתו", ולכן מדובר ב"הפסקה של ממש" שניתקה את הקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה. בסופו של דבר קבע בית הדין כי לא מדובר בתאונת עבודה, ודחה את התביעה. מכיוון שמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, לא נפסק צו להוצאות משפט נגד לנסקי.