הצתי סיגריה ולרגע חשבתי ללכת לעשות קעקוע – זה בטח יגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. בקעקועים, כמו בהרבה דברים אחרים, קודם בא הרצון ורק אז הרעיון. זאת אומרת, קודם כל אתה רוצה לעשות קעקוע ואז אתה מחפש מה לעשות, וכשאתה מוצא משהו שמדליק אותך – אתה מלביש עליו משמעות. וככה אתה הולך ומספר לכולם ׳כן, האריה על הגב שלי מזכיר לי תמיד מי אני יכול להיות׳ או ׳כן, כל ציפור זה מישהו אחר מהמשפחה׳ ואיך אפשר בלי ה׳אינפיניטי׳ והתחושה שהכול אפשרי ושום דבר לא סופי.

בקיצור, חרטא. אנשים עושים קעקועים כי זה מגניב ויפה והם רוצים להיות מגניבים ויפים. גם אני, אבל אני לא מחרטט אף אחד ובטח שלא את עצמי. אז עלה הרצון – עכשיו השאלה מה אני אעשה? לכל דור יש את הקעקועים שלו; פעם זה היה דרקון על הכתף וציפורים על הרגל, ואז זה עבר לפיות ואותיות סיניות וצמידים והיום זה פרפרים ופרחים. פרחים. אני הולך לעשות פרחים. על היד. כן. 

כמו אחוז טירוף קמתי והלכתי לסטודיו בדיזינגוף. נכנסתי לחלל הראשי ועל הספה ישבו שני מקעקעים וקיבלו אותי לברכה. אין דבר פחות מושך מאמן מובטל. היום בשביל לקבוע תור לקעקוע אתה צריך לעבור ראיון עבודה ולשלוח פירוט של מה אתה רוצה ואיפה בגוף וכמה סנטימטר והאם זה הקעקוע הראשון שלך, כאילו המקעקע מאשר אותך ולא אתה אותו, ואז – אם התמזל מזלך ומר אמן החליט שמתאים לו לקעקע אותך, אז קובעים לך תור לעוד חמישה חודשים, מבקשים ממך מקדמה של ארבע מאות שקל ועוד שמונה מאות שקל לשעה לא כולל הזמן של הסקיצה.

את המטורפים שמחכים כל כך הרבה זמן אני לעולם לא אבין. מילא הכסף – זה באמת אירוע חד פעמי שיישאר איתך לנצח ואתה לא רוצה להתקמצן עליו, מה גם שתמיד עולה המחשבה שמי שיותר יקר יותר טוב ואיתה החשש שהמקעקע לא ייקח את העבודה ברצינות ותישאר תקוע עם ביצת הארץ במקום כדור הארץ. אבל מי יכול לחכות כל כך הרבה? איך אפשר לחשוב בצלילות ולהתקיים בנורמליות כשיש לך כזה ג׳וק בראש?

בכל מקרה, את הסטודיו הזה הכרתי וידעתי שפנוי אצלו רק כי הוא לא מפרסם את עצמו ב׳אינסטגרם׳, ושיש לו את המקעקעים הכי טובים בעיר. אחד הבחורים התיישב איתי, אמרתי לו מה אני רוצה לעשות ואיפה והוא הראה לי עבודות שלו ועוד עבודות בסגנונות שהוא יכול לעשות. מצאנו איזה פרח שממש אהבתי וקלטתי שזה לא מה שהוא היה בוחר.

הוא הניד את ראשו כבוחן מזוויות שונות וכיווץ את עיניו, ואז שאל אותי אם זה לא קצת נשי בעיניי. יא בן אלף. דבר ראשון מי אתה שתקבע מה נשי ומה גברי, יא תקוע, יא מקובע, ודבר שני – גם אם אתה חושב שזה נשי, איזה תועלת תשיג מלהגיד לי את זה? מה, לבאס אותי? שנעשה עליי את מה שאתה רוצה? זה שלי! הוא כנראה קלט שלקחתי קשה את מה שאמר אז הוא מיהר להוסיף: ״שמע זאת רק דעתי, אני תמיד כן עם הלקוחות שלי. אבל מה שבא לך גבר, אני איתך״.

יכול להיות שביום רגיל הייתי מאמין שהוא מקצוען אמיתי ורוצה רק בטובתי, אפילו הייתי מעריך אותו אם היה אומר שהוא לא אוהב את זה ומעדיף לא לעשות דברים שהוא לא אוהב, אז שהבחור השני יטפל בי, ואפילו יכול להיות שביום רגיל הייתי זורם איתו ואומר לו שאני סומך עליו ועל דעותיו והיינו הולכים על משהו אחר, אבל זה לא היה יום רגיל. אמרתי לו שזה הקעקוע שאני רוצה. הוא אמר שזה עולה 1,200 שקל. הוא הדפיס את התמונה והתיישב להכין את הסקיצה ואני יצאתי לעשן סיגריה.

מה 1,200 שקל?? מה נהיה איתי? השתגעתי? לא נשארה בי טיפת היגיון? טיפת שכל? אני לא מסוגל שניה לחשוב מעבר לכאן ועכשיו? כבר דמיינתי איך אני נכנס ואומר לבחור שאני מה זה מצטער על הזמן שלו אבל החלטתי שזה נשי מדי ושאני צריך לקחת זמן לחשוב על הדברים ובורח משם, אבל אז חשבתי שוב – טוב, מה זה כבר 1,200 שקל? שתיים שלוש משמרות ואני סוגר את זה, מה גם שהקעקוע הוא לתמיד ובכל מקרה אני אעשה אותו, אז מה זה משנה מתי?

נכנסתי פנימה וירדנו לחדר שלו, בקומה התחתונה של הסטודיו. בהתחלה הריח של הדיו והסגר עורר בי בחילה, אבל היא עברה מהר מאוד. הוא התיז על היד שלי איזה חומר, הצמיד על זה את דף הסקיצה, הידק, תופף, מחץ והסיר באיטיות. הלכתי למראה כדי לבדוק את הגודל והמיקום והכול.

״פגז,״ אמרתי לו.

התיישבנו והוא התחיל לקעקע אותי. הוא לא היה מאלה שמצפים לשיחה ורצה שקט כדי להתרכז בעבודה. הערכתי אותו על זה. חשבתי על איזה מעצבנים נהגי המוניות שכל הנסיעה אוכלים לך את הראש ואיזה נעים השקט. בזמן שהוא חרט על העור שלי נזכרתי כשעשיתי את הקעקוע הענק על הירך, אמא שאלה אותי לאיזו עבודה אני חושב שיקבלו אותי ככה, ועניתי לה שבאחת כזו שלובשים בה מכנסיים, וצחקתי לעצמי.

אחרי ארבע שעות של ייסורים וכאב מאולחש סיימנו. הקעקוע יצא מדהים והוא הסתכל עליו בגאווה ואמר שמסתבר שהבן אדם עושה את הקעקוע ולא הקעקוע את הבן אדם, כי זה נראה עליי פגז. הוא עטף אותו בניילון נצמד, יצאנו לעשן סיגריה ואז הלכנו למחשב שלו בכניסה שאליו מחובר סולק האשראי. הגשתי לו את הכרטיס ואמרתי לו שיוסיף עוד מאה שקל טיפ. הוא אמר שהוא לא יכול לקבל טיפ באשראי אבל שהוא מעריך את הרצון הטוב. הנהנתי. הוא סלק את הכרטיס.

״סירוב אחי,״ הוא אמר ומבטו נשאר על המסך.

״מה פתאום, תעביר אותו שוב,״ אמרתי.

והוא העביר אותו שוב ושוב וסובב אליי את המסך כדי להראות לי את הסירוב. פאק. פאק פאק פאק!!!!!!! מה אני עושה עכשיו? איך זה קרה? אולי עברתי את התקרה? אולי יש מגבלה ביממה?

״תשמע יש פה כספומט ממול, לך תמשוך,״ הוא אמר, נינוח למדי.

״סבבה, חמש דקות חוזר. להשאיר לך איזה פיקדון? את הרישיון שלי או משהו?״

״לא לא, סומך עליך.״

יצאתי והלכתי במהירות לכספומט, כולי מתח ועצבים. מה אעשה אם זה לא יעבוד? מילא רועי היה פה, הייתי מלווה ממנו והיינו מסתדרים, אבל הוא לא פה. אולי דניאל באזור? הקשתי את הקוד הסודי וסימנתי סכום למשיכה 1,500 ש״ח כדי שיהיה לי בכל מקרה, מי יודע מתי האשראי יתאפס. המכונה השמיעה קולות של חשיבה ואז נפתחה התיבה הקטנה הזאת בצד והכסף זחל החוצה. איזה מזל, אלוהים. ידעתי שזה שטויות. בטח יש תקרה יומית. לקחתי את הכסף, השארתי בידיי שש שטרות של מאתיים ואת השלוש מאות הנותרים דחפתי לארנק.

בדרך נזכרתי שכבר אמרתי לו שייקח טיפ, ועכשיו שהוא יודע שיש לי מזומן הוא בטח יצפה לקבל אותו. למה אני חייב להיות כזה נחמד כל הזמן? הוצאתי מהארנק שטר של מאה וצירפתי לשטרות שביד שלי. נכנסתי לסטודיו, הוא ספר את הכסף שבקופה וכבר סגר חלק מהאורות. שמתי את הכסף על הדלפק, אמרתי לו שוב תודה ענקית ושהקעקוע יצא מדהים, לחצנו ידיים והלכתי משם. ריחפתי ברחוב, הרגשתי שכל העיניים מסתכלות על הקעקוע החדש שלי ונלהבות ממנו, נלהבות ממני. וחשבתי לעצמי שהפרדוקס הכי גדול בעולם הקעקועים הוא שאני עושה קעקועים כדי שייראו אותי, וכשרואים אותי אני מתפלל ששוכחים מהקעקועים ורואים את מי שאני.